המיקום

ביתו של יזם ומפיק האופנה מוטי רייף בשכונת אפקה בצפון תל אביב. הבית מעוצב בסגנון אקלקטי, כאשר ההיסטוריה ארוכת השנים של בעל הבית בענף האופנה ניכרת בכל פינה: בסלון תלויה תמונה גדולה של טובה'לה שצילם מיכה קירשנר ובחדר השירותים ממוסגרת מודעה איקונית של המעצב יהודה דור ז"ל, שצילם סמי בן גד המנוח. על השידה בסלון ניצבות תמונות של רייף עם חברים קרובים, בני משפחה ודוגמניות עבר, ובראשן אהובתו הנצחית, פינצ'י מור ז"ל.

המארח

מוטי רייף, 51, שברזומה שלו שנים ארוכות כדוגמן, מפיק תצוגות אופנה, קונסול התרבות של ישראל בלוס אנג'לס, מפיק טלוויזיה וקולנוע, ובשנים האחרונות יוזם ומפיק שבוע האופנה גינדי תל אביב. רייף הוא מופע של איש אחד, הרואה לנגד עיניו את קידום האופנה הישראלית בארץ ובעולם, על אף הקשיים הניצבים מולה מבית ומבחוץ.

האורחים

רשימת האורחים לציון יובל לשבוע האופנה הישראלי הורכבה מאנשי אופנה בעבר ובהווה, שהתבקשו לתת פרספקטיבה של אז ועכשיו. כל האורחים מצולמים בבגדי מעצבים ישראלים.

יהודית חנוך, כתבת האופנה המיתולוגית של מעריב בשנים 1994-1959, שסיקרה באדיקות את שבועות האופנה שהתקיימו בישראל משנת 1965.

גדעון אוברזון , ותיק מעצבי האופנה הישראלים, הפועל מתוך סטודיו בתל אביב לצד בתו קארן אוברזון. יציג בשבוע האופנה גינדי תל אביב 2015 קולקציית הלבשה עילית. בנוסף, אוברזון הוא בעליו של קו בגדי ים הנמכר מחוץ לישראל, בעוד בארץ נמכרים בגדי ים משיתוף הפעולה בינו לחברת קסטרו.

תמרה יובל ג'ונס , ראש המחלקה לאופנה וצורפות בבצלאל. היתה מראשונות הבוטיקאיות בישראל, ועבדה בצמוד למעצב רוברטו קוואלי באיטליה. נחשבת כמנטורית למעצבי אופנה רבים עליהם פרסה את חסותה, כמו ויוי בלאיש, ליאורה טרגן ואלון ליבנה.

קארין דנסקי , אייקון דוגמנות ישראלי, שפעלה משנות ה-60 ואילך. כיום היא מכנה את עצמה "הבוררת של עולם האופנה".

דודו בר אור , מעצבת אופנה הפועלת בישראל ובשוק האופנה הבינלאומי. בשבוע האופנה הקרוב תציג את קולקציית אביב-קיץ 2016 בעיצובה, שהוצגה כבר לפני קניינים בארצות הברית ובאירופה.

אניה מרטירוסוב , מהדוגמניות העסוקות בישראל שזוכה לבולטות על המסלולים בשבועות האופנה המקומיים. בימים אלו משיקה שיתוף פעולה עם המעצב רונן חן תחת השם 13AM.

עידן לרוס , מעצב אופנה הפועל בשנתיים האחרונות, לאחר שהיה סטייליסט לוהט ומעורר פרובוקציות. זוהי השתתפותו הראשונה בשבוע האופנה ובתצוגת אופנה בכלל.

ענבל פרגר, עורכת ערוץ האופנה של Xnet.

נרי אבידן סלע, עורכת משנה בערוץ האופנה של Xnet.

איתי יעקב, עיתונאי אופנה ב-Xnet.

חוקי המשחק

כל אחד מהנוכחים סביב השולחן התבקש להכין שאלה לאחד האורחים. האורח אליו הופנתה השאלה משיב ושואל את השאלה הבאה לדיון.

על השולחן

מאכלים בסגנון אסיאתי ממסעדת Mr. & Mrs. Lee של השף והמסעדנית שאול ואורית בן אדרת. את הארוחה פתחנו במגשי סושי במגוון תערובות, ומשם עברנו אל העיקריות: אטריות עם בשר בקר וירקות, אורז מאודה, דג סלמון צלוי בתנור, אגרול, ולא מעט פחמימות שעשו את דרכן אל צלחות האורחים.

צפו בטעימה מארוחת הערב

צילום: אורי אקרמן, באדיבות ״יס דוקו״

מוטי רייף שואל את גדעון אוברזון: לפני 23 שנים היית אחראי להתחלת הקריירה שלי כמפיק תצוגות אופנה. מניסיונך הרב, עם למעלה מ-50 שנות עבודה באופנה, מה אתה מייעץ למעצבים הצעירים, כמו עידן לרוס שיושב כאן, שיציגו השנה בשבוע האופנה?

גדעון אוברזון: "החשיבות הגדולה של שבוע האופנה היא באפשרות ליצירת קשרים עם קניינים וחשיפה לתקשורת. אין ספק שהתקופה של שבועות האופנה דאז לא דומה להיום. התצוגה הראשונה שלי היתה במלון שרתון בשנת 1962 בחסות ויצו העולמי. התקיימה תחרות ביני לבין לולה בר, פיני לייטרסדורף ולאה גוטליב מגוטקס, וזכיתי במקום הראשון. לא אמעיט בערכן של המתחרות, אבל הייתי אז חצוף ומשכתי את כל האש, כולל כתבה של יהודית חנוך במעריב עם הכותרת 'הצעיר שכבש את תעשיית האופנה'. אשת נשיא חוף השנהב, שהיתה אורחת הכבוד באותה תצוגה, קנתה אצלי מלתחה מבדי אתא במחירים של דיור. לצערי התקופה הזאת כבר לא תחזור, והיום אני כל הזמן נלחם להישאר רלוונטי".

יהודית חנוך: "אופנה היתה אז ההיי-טק של מדינת ישראל - חלון הראווה לעולם. היו אנשים שהגיעו מאירופה והקימו תעשייה, שקיבלה גב מהתאחדות התעשיינים ומכון הייצוא. צריך לזכור שב-1965 היה כאן מיתון שנמשך עד 67'. מלחמת ששת הימים הביאה אותנו, כדרכן של מלחמות, לשגשוג כלכלי"

תמרה יובל ג'ונס: "שבועות האופנה בישראל בשנות ה-60 וה-70 התבססו על מפעלים ותעשייה, בניגוד לשבועות האופנה מבוססי המעצבים של היום. הציגו כאן 120 מפעלים ישראליים, ומספיק שלכל מפעל היה קניין אחד שהגיע, ולפעמים היו יותר, בחישוב פשוט הגיעו לכאן מאות קניינים מכל העולם ומבתי כלבו יוקרתיים כמו בלומינגדיילס".

גדעון אוברזון: "בשנת 1965, כשהתקיים שבוע האופנה הראשון בישראל, עבדתי במקביל גם עבור חברת אלד. היתה תצוגה מרכזית בה הציגו כולם, ולכל מפעל ומעצב הוקצה חדר במלון הילטון, כמו בירידי אופנה. בכל קומה עמדו שמונה דוגמניות, וכשהגיע קניין לחדר, היתה מלחמה על הדוגמניות".

יהודית חנוך: "אופנה היתה אז ההיי-טק של מדינת ישראל - חלון הראווה לעולם. שנקר עוד לא היה, אבל היו אנשים שהגיעו מאירופה והקימו תעשייה, שקיבלה גב מהתאחדות התעשיינים ומכון הייצוא. צריך לזכור שב-1965 היה כאן מיתון שנמשך עד 67. מלחמת ששת הימים הביאה אותנו, כדרכן של מלחמות, לשגשוג כלכלי".

תמרה יובל ג'ונס: "ומאז ששת הימים כל הכסף הולך למשרד הביטחון. אמות המידה היו אז אחרות, כי זה היה לפני הכיבוש. לפני כן, בראש מעייניו של משרד המסחר והתעשייה (כיום משרד הכלכלה, א"י), היה להקים מפעלים בספר ובנגב".

יהודית חנוך: "אני זוכרת שב-67 התוודעתי למעצב האופנה הפלסטיני האני מורד, שאבא שלו היה חייט של המלך חוסיין, והיה להם בוטיק מול שער שכם. הוא הגיע מלימודי אופנה בפריז ורצה להופיע בשבוע האופנה ב-1968. מאוד התלהבו שמעצב פלסטיני יופיע בשבוע האופנה. אני זוכרת שהחלטתי לעשות עליו כתבה, והגעתי עם דוגמניות וצלם אליו לבית ג'אלה. תכננו לנסוע לצלם בבית לחם, אבל בגלל שהיו אותו בוקר הפרות סדר, הצילומים נדחו לצהריים. זאת היתה אחת ההפקות היפות שצילמנו. בזמן ארוחת הצהריים שאלתי אותו, 'האני, מה יהיה?' והוא ענה, 'תראי, בטוח שיהיה בסדר. יהיה שלום. אתם תצטרכו לשבת ולדבר עם המנהיג הכי מתון שלנו, יאסר ערפאת, ובמוקדם או במאוחר זה יקרה'.

"באינתיפאדה הראשונה הוא עזב לשבדיה, ואז חזר והקים בית ספר לאופנה (בבית סחור, א"י) בתחילת שנות ה-90. הוא הרים אליי טלפון ושאל אם אני יכולה לעזור בחיבור ליצרנים מקומיים, כי רצה שהתלמידות יתנסו בעבודה. אבל ניבה הפכו לחברת נדל"ן, ובקסטרו עברו לייצור בסין. הבנתי שזה מה שיקרה לאופנה הישראלית - אלא אם יקום כאן כוח חדש שישכנע את השלטונות להשקיע כסף בייצור".

גדעון אוברזון שואל את עידן לרוס: לאורך הקריירה שלי ספגתי עליות וירידות. כמעצב צעיר במדינה בלי תעשיית טקסטיל, כיצד אתה מתמודד עם הקשיים הקיימים פה?

עידן לרוס: "זה מאבק יומיומי, במיוחד כשאני מגיע ללא גב כלכלי שיאפשר לי מרחב פעולה. את שתי הקולקציות הקודמות שלי תפרתי כמעט כולן ממפות שולחן, מה שהביא אותי להאמין ולהבין שאם אין סיפור, כלומר, אם הקולקציה לא 'סוחבת' - זה לא יקרה ולא יצליח".

תמרה יובל ג'ונס: "מאז ששת הימים כל הכסף הולך למשרד הביטחון. אמות המידה היו אז אחרות, כי זה היה לפני הכיבוש. לפני כן, בראש מעייניו של משרד המסחר והתעשייה היה להקים מפעלים בספר ובנגב"

קארין דנסקי: "היום כדי להצליח אתה צריך לצאת החוצה, כמו שדודו עשתה, אבל אתה צריך לעשות חישובים טובים, כי ההוצאות שלך כמעצב קטן מאוד גדולות".

דודו בר אור: "אבל ההוצאות תמיד יישארו גדולות, כי הוא הולך לנחלת בנימין וקונה בד ב-180 שקל למטר מהולנדר. איזה חישובים יעזרו לו? היום כדי להצליח מעצבים זקוקים לתמיכה ממשלתית או לגייס הון בעצמם. לצערי, על אף הרפרטואר והרזומה שיש לי, המדינה לא רואה בעיצוב משאב שיש טעם להשקיע בו. אין כאן עתיד למעצבים צעירים בוגרי שנקר. באתי אל התאחדות התעשיינים עם 'קבלות' - חנויות שבהן אני מוכרת בעולם, כתבות במגזינים בינלאומיים, והם אומרים לי 'נתמוך בך, אבל כקבוצה של מעצבים ישראלים. תלכו לתערוכה, ושלמעלה יהיה דגל ישראל'. אז סליחה, אני את ה'בוטים' ליד השירותים עזבתי מזמן. היום, תודה לאל, אני לא צריכה את המדינה, אבל יש כאלה שכן צריכים. מה יעשו מאות סטודנטים שגומרים להם את החלום? למדינה יש כסף, היא פשוט לא נותנת אותו. יודע מה, לא רוצה כסף - רוצה עזרה בייצור. אין שום אפשרות לייצר בישראל".

מוטי רייף: "את לא יכולה לבוא למשרד ממשלתי ולדרוש עזרה בייצור".

דודו בר אור: "ועוד איך אני יכולה. המדינה הוציאה תפירה של מדי צבא ומשטרה למפעלים בטורקיה. למה שאנשי האוצר לא יבואו למנהלי המפעל בטורקיה ויאמרו להם, 'תמורת המיליונים שאתם מקבלים על העבודה, תייצרו גם לשניים-שלושה מעצבים בכמויות קטנות ובמחיר הגיוני?'"

תמרה יובל ג'ונס: "היתה אז הוויה אחרת, מצב כלכלי שונה. התסכול הכי גדול שלי אחרי 20 שנה בשנקר, ועכשיו כראש המחלקה לאופנה ולצורפות בבצלאל, הוא לראות כישרונות אדירים שאין להם לאן ללכת. לפני בצלאל הייתי קואוצ'רית של מעצבים צעירים, ואמרתי לכולם שהם חייבים לפתוח מנוע מכירה אינטרנטי. יש פה תחרות בלתי נסבלת, ומצד שני אין תמיכה כפי שהיתה בעבר. אי אפשר להצליח בלי תמיכה ממשלתית".

גדעון אוברזון: "אני חייב להודות שבעבר היו לי לקוחות שהזמינו מלתחות בהון תועפות. היום זה לא קיים, לפחות לא אצלי. אצלי זה נגמר. אבל יש דור המשך שמגיע לקארן, שזקוקה ליותר לקוחות, במחירים יותר נמוכים"

ענבל פרגר: "כולם פה מסכימים שעולם האופנה של היום הוא חיה שונה ממה שהיה בעבר, כלומר, למעצבים צעירים נדרשים כלים שונים במהותם כדי להצליח, וכישרון עיצוב ממש לא מספיק. האם כראש מחלקה את מרגישה שתוכנית הלימודים מתעדכנת בהתאם? האם אתם מספקים כלים אמיתיים לבוגרים שיוצאים לשוק?"

תמרה יובל ג'ונס: "בארבע שנים של תואר ראשון אתה לומד את יסודות העיצוב ובונה אישיות של מעצב. אני תמיד אומרת שבתום ארבע שנות לימודים הם לא יודעים כלום, ושילכו לעשות סטאז' ולעבוד בשביל מישהו אחר. חייבים להמשיך בתהליך של למידה ועשייה גם אחרי הלימודים. אותי הם לא צריכים בשביל להבין אינסטגרם, את זה הם יודעים גם מחוץ לאקדמיה".

ענבל פרגר: "אבל מה שאת אומרת זה שהמחלקות לאופנה מסרבות להתאים את עצמן למציאות השונה בתכלית".

תמרה יובל ג'ונס: "אני לא אסגור את המחלקה כי יש יותר מדי מעצבים. יש גם אלפי עורכי דין. אז סוגרים את הפקולטה למשפטים? לא. בתי הספר הפכו לגופים כלכליים בכל העולם, ואנשים רבים רוצים ללמוד אופנה. בזמנו הקמתי בשנקר את המסלול לתקשורת אופנה, מתוך הבנה שצריך בתעשייה סטייליסטים, אנשי שיווק ואנשי תקשורת עם השכלה באופנה. אלא שהמל"ג לא היה מוכן שיהיו קורסים שאינם אופנה בתואר של אופנה".

עידן לרוס שואל את דודו בר אור: כמעצב מתחיל שנאבק כלכלית, האם בקולקציה המסחרית שעשית לגולף הרגשת את אותן אמוציות כמו בעיצוב הקו הפרטי שלך?

דודו בר אור: "כשהתחלתי עם המותג שלי pas pour toi הייתי חושבת על הלקוחה הספציפית שמגיעה לסטודיו שלי. היום אני לא מכירה את הלקוחה ומעצבת קולקציה על פי הדמיון שלי. אני כמו אמן טוב. גם כשואן גוך צייר הוא לא חשב מי יקנה את הציור, אלא פשוט צייר. אתה היום עדיין מעצב ללקוחה שאתה כבר מכיר, אז אתה מצייר לה את הפס האדום שהיא אוהבת, שבוי בטעם שלה, במקום לחשוב על דגם שיכול להימכר במיליונים. לכן עם גולף לא היתה לי בעיה למכור את השם שלי. ראשית, כי עשיתי עסקה טובה, ושנית, כי רציתי לעצב לקהל רחב יותר".

מוטי רייף: "השנה צפויים להגיע כ-50 קניינים זרים, ולא התקבלו אצלנו ביטולים בעקבות המצב. ההצלחה היחידה של האופנה בארץ לא תהיה כאן – אלא בחוץ. וכדי להוציא אותה החוצה, נדרש תהליך, אי אפשר להצליח ביום. צריך לזכור שאתה גם לא יכול לבוא ולבקש תקציבים לאופנה כשהמדינה בוערת"

איתי יעקב: "ולא מפריע לך שפריטים עם השם שלך נמכרים היום ב-70 אחוז הנחה?"

דודו בר אור: "מצדי שיימכרו ב-100 אחוז הנחה. תראה לי עוד מעצב ישראלי שעשה דבר כזה ובערב ההשקה של הקולקציה שלו היו תורים כמו ב-H&M? אני מאחלת לכולם הזדמנות כזאת. היה לי כיף לראות נשים צעירות, מבוגרות, מלאות ורזות לבושות בפריטים שלי. יצרתי משהו מגניב שאני גאה בו מאוד".

דודו בר אור שואלת את גדעון אוברזון: דיברת מקודם על העליות והירידות שלך כמעצב: חמש שנים למעלה, חמש שנים למטה. איך שורדים ככה לאורך כל כך הרבה שנים?

גדעון אוברזון: "הייתי חייב ליצור לעצמי דברים חדשים. אני לא יכול לחיות באותו מקום כל הזמן. אני חייב להודות שבעבר היו לי לקוחות שהזמינו מלתחות בהון תועפות. היום זה לא קיים, לפחות לא אצלי. אצלי זה נגמר. אבל יש דור המשך שמגיע לקארן, שזקוקה ליותר לקוחות, במחירים יותר נמוכים".

דודו בר אור: "ואיך אתה רואה את האינסטגרם, הבלוגרים. אתה בז לזה?"

גדעון אוברזון: "אני לא בז. אני עוקב אחריהם, אבל זה לא אומר לי כלום. בזמנו, כשהייתי עושה תצוגה בשבוע האופנה, הביקורת היתה מאוד חשובה. אני זוכר שלילה אחד נסעתי למערכת עיתון 'הארץ' כדי לראות ראשון את הביקורת כשהעיתון מודפס. היום אני עובד עם הרבה תשוקה, אבל כבר לא מרגש אותי לדעת מה יכתבו, כי בזמן אמת של התצוגה זה כבר מפורסם בכל הרשתות החברתיות".

גדעון אוברזון מעביר את זכות השאלה ליהודית חנוך, ששואלת את אניה מרטירוסוב: אני פחות מכירה את העבודה שלך. מה זה להיות דוגמנית היום?

אניה מרטירוסוב: "התחלתי לדגמן לפני קצת יותר מעשור, כשדוגמניות עוד לא היו צריכות שיהיה להן ערך מוסף כפרזנטוריות. בתחילת הדרך היה לי קצת קשה לפרוץ החוצה, אבל אחרי שיצאתי לשבועות אופנה בחו"ל, קיבלתי חותמת הכשר כאן. קצת דומה לקושי של מעצב ישראלי להצליח כאן, והצורך בחו"ל כמנוף לקריירה".

ענבל פרגר: "לאניה יש היום עולם תוכן שלם באינסטגרם (עם למעלה מ-23 אלף עוקבים, א"י) והיא אושיית סטייל בפני עצמה".

דודו בר אור: "נשים רואות בה מכתיבת דעת קהל. יש לה טעם משובח שכמוהו, כמו שאנחנו יודעים, אי אפשר לרכוש".

אניה מרטירוסוב שואלת את קארין דנסקי: מסקרן אותי לשמוע איך היתה החוויה שלך בשבוע האופנה הראשון, ובאיזה אופן היא שונה ממה שקורה היום?

קארין דנסקי: "להיות דוגמנית בתקופה שלי היה דיזאסטר. לא היה פוטושופ, וגם לא פולארויד. אבל היתה המון יצירתיות. ידענו לעשות הכול לבד: מסטיילינג ועד איפור ושיער. את הכול הדוגמנית היתה עושה בעצמה. מכון הייצוא הוציא קטלוג בכל שבוע אופנה, אני זוכרת את הצילומים שעשיתי לקטלוג עם הצלם פיטר הרצוג ז"ל, שהיה אדם מאוד קשה, אבל גם מאוד העריך את דעתי המקצועית. הוא רצה שהשיער יעבור בשנייה ממצב רטוב למצב נפוח. לא היה קל לעמוד שעות באותה פוזה על עקבי סטילטו. גם לא היה לנו כלום על הסט: לא שתייה, לא אוכל".

יהודית חנוך: "בלאו הכי לא היית אוכלת".

קארין דנסקי: "אני כן אוכלת. אבל להיות דוגמנית אז היה להיות גוף עצמאי, להיות מנהלת החשבונות של עצמך. לא היו אז סוכנים, או מישהו שטיפל בעסקים שלנו".

קארין דנסקי שואלת את מוטי רייף: כדי שתעשיית האופנה תקרום עור וגידים, צריך כאן קניינים בינלאומיים חזקים. האם קל להביא קניינים לישראל נוכח המצב הביטחוני היום?

מוטי רייף: "השנה צפויים להגיע כ-50 קניינים זרים, ולא התקבלו אצלנו ביטולים בעקבות המצב. חלק כבר הגיעו לכאן, כמו הקניין הקנדי אריה אסרף, שצפוי לפתוח חנות עם רימה רומנו ונדלק על המעצבת סבינה מוסייב. זה תהליך ארוך שהחל כבר בשנה שעברה עם תמיכה ממכון הייצוא, ואני מאמין שבשנה הבאה התקציב יגדל. ההצלחה היחידה של האופנה בארץ לא תהיה כאן – אלא בחוץ. וכדי להוציא אותה החוצה, נדרש תהליך, אי אפשר להצליח ביום. צריך לזכור שאתה גם לא יכול לבוא ולבקש תקציבים לאופנה כשהמדינה בוערת".

דודו בר אור: "אם אתה עושה מוצר טוב, לאף אחד לא משנה מאיפה אתה. אני לא מסתירה שאני ישראלית, זה הדבר הראשון שכותבים עליי ואני לא מתחמקת מזה. ההשראה שלי היתה ונותרה המזרח התיכון"

דודו בר אור: "אחד הריבים הגדולים שלי עם מוטי הוא על התאריך של שבוע האופנה. כי בסוף אוקטובר הקניינים מגיעים לכאן בלי תקציב, אחרי שהם עשו את הקניות שלהם בשבועות האופנה בפריז, מילאנו וניו יורק".

גדעון אוברזון: "גם הפוליטיקה לא עוזרת. היום אני מתבייש לשים דגל ישראל על הביתן של בגדי הים שלי בארצות הברית".

דודו בר אור: "יש לי חדשות טובות בשבילכם – זה לא קשור למצב הפוליטי. אם אתה עושה מוצר טוב, לאף אחד לא משנה מאיפה אתה. אני לא מסתירה שאני ישראלית, זה הדבר הראשון שכותבים עליי ואני לא מתחמקת מזה. ההשראה שלי היתה ונותרה המזרח התיכון".

נרי אבידן סלע: "אבל אם היתה לך את האפשרות לייצר 'מייד אין איזראל', היית עושה את זה?"

דודו בר אור: "תלוי במחיר. היום אני מייצרת הכול 'מייד אין איטלי' כדי שאוכל להיכנס להרבה יותר בוטיקים ברחבי העולם".

איתי יעקב: "וכשאת מוכרת להם קולקציית קיץ מכאפיות פלסטיניות, את מסבירה להם את ההקשר הפוליטי והתרבותי של זה?"

דודו בר אור: "התחלתי בכאפייה כחומר, לא כמשהו פוליטי. אנחנו חלק מהמידל איסט, וכמי שנולדה וגדלה כאן, הכאפייה היא חלק מהנוף שלי. עבור הלקוחות שלי בארצות הברית ואירופה זה מציג משהו מאוד ייחודי ואותנטי".

ענבל פרגר: "האם הופנתה אלייך ביקורת על כך שכמעצבת ישראלית את משתמשת בצורה אימפריאליסטית בכאפייה הערבית?"

דודו בר אור: "עולם האופנה הוא עולם טרנדי, והטרנד הזה הוא הטרנד הבא. זה מאוד אקזוטי לתקשורת הזרה וקניינים רואים בזה טרנד שמעניין אותם למכור. ואם הם מוכרים – הם מרוצים".