ליאת לוי־קופלמן, עורכת ראשית,
בעלת בובת ברבי של קים
המשימה: להדס על עקבים גבוהים במשך שבוע
המגבלות: 1.76 מ' וכף רגל מאתגרת
בישיבת המערכת האחרונה הרגשנו שאנחנו בוערות! נושאים מעולים נזרקו לכל עבר, כתבות משויפות סוכמו בעיניים נוצצות ואנחנו עפנו על עצמנו, בעיקר מהרעיון של פרויקט אתגרי שלנו: לא יום. לא יומיים. שבוע! שבוע נעשה קים קרדשיאן ונקווה לשרוד כדי לספר.
רעיון גאוני, טפחנו לעצמנו על השכם, עוד לא מבינות איזה שבוע יעבור עלינו וכמה המילה "לשרוד" תתגלה כמדויקת. בהמשך נבין שמה שבחורה אחת עושה יום־יום יצליח בקושי לעבור אצל שלוש נשים שצריכות לחיות כך רק שבוע, אבל בואו לא נקדים את המאוחר...
נחזור לאותה ישיבת מערכת ארורה שבה הכל התחיל ובה פרקנו וניתחנו את קימי. היא תמיד על עקבים, אבל ממש גבוהים, ולרוב ממש דקים; היא תמיד בצמוד, אבל ממש צמוד; והיא תמיד מאופרת, אבל מ־מ־ש מאופרת.
הסתכלנו אחת על השנייה ונדמה היה לי שראיתי את יצר הנקמנות מנצנץ בעיני כל חברות המערכת. אולי דמיינתי, אבל זה כנראה לא היה רק בראש שלי, כי כך מצאתי את עצמי מקבלת את המשימה האכזרית מכל – שבוע על עקבים. אהובית, עורכת הטיפוח, הותקלה עם שבוע של איפור כבד, וטל, עורכת האופנה, סונדלה בבגדים צמודים.
כל אחת קיבלה את האתגר הכי רחוק ממה שהיא, כזה שיוציא אותה מאזור הנוחות ויאתגר אותה עד שייצא לה המיץ. או במקרה שלי, הנוזל מהשלפוחיות ברגליים.
רק רגע לפני שאני מתחילה, הרשו לי לשתף אתכם בסודות משפחתיים: אמא שלי, המהממת, הורישה לי שני דברים שהיוו מכשול ראשון לאתגר. האחד – גובה 1.76 מ' (ואת שם הגנאי ג'ירפה); השני – גנטיקת כף רגל איומה ונוראה: עצמות בולטות, כף רגל רחבה, וכל הטוב הזה במידה 41.
ההכנות: אז כמו שהבנתן, סטילטו דקיקים לא בדיוק ממלאים לי את ארון הנעליים, ובהיותי עיתונאית חוקרת שנשלחה לאתגר רציני, היה עליי להיערך למשימה. אם זה קטן על קים קרדשיאן, גיחכתי, זה קטן גם עליי. בכל זאת הייתי קצינה בצבא.
תחנה ראשונה: זארה – שם נקנו אחר כבוד נעלי סטילטו סירה זהובות בעלות עקב של עשרה ס"מ. הן קלאסיות, שכנעתי את עצמי. ייראו מעולה גם אחרי האתגר עם ג'ינס וטי־שירט פשוטה. בסך הכל הן קנייה נבונה ולא רק לאתגר. כן. בטח.
התחנה הבאה: אלדו – שם נבחרו סטילטו הורסות בגוני ורוד ואדום עם עקב אימתני שעובר את עשרת הסנטימטרים של הקודמות. הן ליציאה, חשבתי, לא ליומיום, לכן אי אפשר להשתגע. אז חשבתי.
תחנה שלישית: קלארקס – כי אם רוצים לעמוד (תרתי משמע) באתגר בגבורה חייבים לדאוג לפחות לזוג נעלי עקב נוחות אחד שאיתו אפשר ללכת עם הילדים לספארי (ביג מסטייק. היודג').
אחר כך חזרתי הביתה והוצאתי מהארון קופסאות נעליים מאובקות ששכבו עמוק עמוק בתוכו. שם נחו להם כמה זוגות נעלי עקב הורסות שאותן אני אוהבת ממש אבל ממעטת לנעול. תכף תבינו למה.
הראשון: זוג של ג'יבנשי, השני: זוג היסטרי וגבוה־גבוה של סיגרסון מוריסון שנעלתי שלוש פעמים בחיי, והשלישי: לובוטן כחולות, שעד ששמתי ידי עליהן לא הייתי רגועה, אבל מרגע שהיו שלי גורלן היה כשל הסיגרסון מוריסון, מאובקות ועצובות. הסתכלתי על השלל עמוק עמוק בתוך הלבן של הסטילטו וחייכתי. אני? הייתי מדריכת שריון, הייתי קצינה בצבא, רצתי בג'בלאות ונהגתי בטנק. מי ישמע, ללכת שבוע על עקבים, קטן עליי. עושה את זה בריצה קלה תוך כדי שאני רודפת אחרי שלושה ילדים בפארק.
היום הראשון: אני עדיין בהכחשה
נתחיל בנוחות, חישבתי אסטרטגיה. נרגיל את הרגל לעקב ואחר כך נמשיך לסטילטו למתקדמות.נעלתי את הקלארקס היפהפיות ומיד הרגשתי גבוהה מדי, גמלונית ובולטת. בהיתי במראה. מצד אחד הרגליים נראו בשנייה אחת מחוטבות וארוכות יותר, מצד שני – נו, הגמלונית והבולטת. קראתי לבעלי לראות. הוא הגיע לי לאף, ונמוך הוא לא. הוא 1.83 מ', ליתר דיוק. "אני לא מת על זה", הוא חרץ, ועם המשפט המרים והמפרגן הזה יצאתי לשים את הקטנה בגן. לקח לי זמן להתרגל לגובה החדש. המרחק ביני ובין בִתי בת השנתיים השתנה, מה שגרם לי ללכת בגב כפוף.
המשקל של התיק שלי + זה שלה העיק עליי והאט אותי, וכשניסיתי לתפוס אותה כשברחה לי כמו תמיד, סובבתי בחן את הקרסול (רוצה להאמין שבחן כי היה קהל לאירוע). ואז נכנסתי לאוטו. לא הייתי ערוכה לנהיגה עם עקבים. הרגל קיבלה זווית שאני לא רגילה אליה והגז לא נלחץ לי מספיק טוב. זה כבר ממש לא בטיחותי, חשבתי, ורשמתי לעצמי הערה: מחר לנהיגה להצטייד בנעליים שטוחות. טוב, לקימי יש נהג, הרגעתי את עצמי. זה לא שנכשלתי באתגר.
היום השני: היום האיטי על הפלנטה
היום הזה היה מאתגר יותר. מצד אחד, כפות הרגליים שלי כבר כאבו מההליכה על עקבים במשך יום שלם, שלפוחיות נוצרו בחיכוך בין האימום לאצבעות והקרסול כאב מהנפילה בחניון (אה, לא הבנתם שהייתה נפילה? מה חשבתם כשאמרתי שסובבתי את הקרסול?!). מצד שני, את כל זה נאלצתי לדחוף לסטילטו דקיק וגבוה, ממש כפי שקימי עושה מדי יום. שיהיה לי בהצלחה.
הזמן עבר באיטיות. משום מה כל הפגישות של כל החודש רוכזו לי ביום הזה ונאלצתי לטופף ברחבי העיר כשאני משאירה אחריי שובל של נוזלים מדממים מהשלפוחיות הבוערות שהתפתחו לי ברגליים. לא יכולתי לעמוד, לא יכולתי לשבת, ומפגישה לפגישה הפכתי לפחות ופחות מרוכזת. הדבר היחיד שייחלתי לו זה שכבר יגיע הלילה ושאני והרגליים הדואבות שלי נתכרבל יחפות במיטה וננוח.
היום השלישי: איזה "כיף", אני יוצאת הערב
בצהריים כבר בקושי הרגשתי את כפות הרגליים. הסטילטו של אותו יום היו הקיצוניות ביותר. צפופות, לוחצות, גבוהות. אבל ככל שבחרתי בעקב גבוה יותר, כך קריאות ה"רזית" ו"איזה רגליים למות" התרבו. אני כשלעצמי הרגשתי כמו גי'רפה על קביים, אבל אני לא יכולה לשקר לכן – הוחמאתי בטירוף. "הערב אנחנו יוצאות, את זוכרת?", סימסו לי הבנות בקבוצה. "לאאאאאא", זעקתי בתוכי. זה אומר יותר שעות על העקבים. כבר בניתי על ללכת לישון ב־20:00, הכל כדי להיפטר ממשחטת הרגליים הזו.
הדבר הנוסף שלא חשבתי עליו בתור בנאדם של שטוח זה האויב הנורא ביותר לסטילטו – הדֶק! פסי עץ אכזריים עם רווחים קטנים ביניהם. כאילו נבנו בדיוק מושלם בעוביו של עקב הסטילטו. תודה באמת, רשפתי לבנות ממרחק. הן כבר ישבו עם דרינק ביד ואני התקדמתי אליהן לאט, בגב כפוף, כדי לראות לאן בדיוק אני אמורה ללכת. בכל כמה צעדים נתקע לי עקב הסטילטו בדֶק ובכל פעם כזו נעתקה נשימתי - האם הלך העקב ונשאר בחריץ?
התיישבתי מתנשפת, מתה פחד מוות מהרגע שבו אצטרך לשירותים היות שמהמקום שבו התיישבנו הגישה אליהם היא דרך מדרגות תלולות שהסטילטו שלי לא ישרדו. כך העברתי ערב שלם בוהה ומריירת על הדרינקים של הבנות ולא נוגעת במשקה אחד מחשש שסצנת הנפילה שלי בדרך לשירותים תהפוך לסרט הוויראלי של השנה.
היום הרביעי:
אני לא רוצה לדבר על זה.
היום החמישי והאחרון: הגעתי למיצוי
קמתי בבוקר מאושרת. זה היום האחרון לעינוי. הגב שלי ממש כאב, הקרסוליים נפוחים עוד מהיום השני, כשסובבתי אותם, וכפות הרגליים שלי כבר נמקו ושרפו מהפצעים והשפשופים. הבנתי איך זה להסתובב בעקבים והרגשתי שעשיתי את שלי. חשבתי על קים שעושה את זה מדי יום והתחלתי לתהות אם לא מקופלים לה בתיק כפכפי אצבע לרגע של אחרי "הקליק" של הפפראצי. כי הרי לא ייתכן, פיזית ובריאותית, שהיא מסתובבת על לפחות עשרה ס"מ דקיקים מדי יום, כל היום. זה פשוט לא ייתכן. אבל המחשבה שבערב אפרד מנעלי העקב כל כך שימחה אותי שהעדפתי להתרכז רק בה.
היום הראשון לסיום האתגר
התלבשתי, התארגנתי ובאתי לצאת מהבית לכיוון המערכת. הצצתי במראה ונחרדתי. נראיתי לעצמי פחות טוב. יותר מלאה, פחות אסופה וזקופה. די נו, לא ייתכן שזה בגלל הנעליים, גיחכתי לעצמי. אבל שנייה, אני רק מנסה רגע לנעול עקבים ואצא. הורדתי את הסנדלים השטוחים (והמושלמים, יש לציין) ונעלתי את נעלי העקב השחורות. תוך שניות נראיתי לעצמי מהמם: אסופה יותר, רזה יותר וזקופה יותר. נו טוב, חשבתי, אעבוד על כולם שנשאר עוד יום באתגר... מי ישים לב?!
5 מסקנות שהגעתי אליהן במהלך השבוע הזה:
- לפני שעולים על עקבים חייבים לעבור בפילאטיס. בלי שרירי ישבן, גב ושוקיים חזקים אל תנסו לעלות על עקב גבוה מחמישה ס"מ.
- עקבים הם הדיאטה הכי מהירה בעולם. ככל שהם גבוהים יותר תיראי רזה יותר. אך כמו בכל דיאטת בזק, איך שתרדי מהעקב – תשמיני.
- אם לא נולדת עם כף רגל מושלמת (כמוני, למשל) עקבים זה השטן. לוחצים, דוחקים, לא נוחים – אלה רק קצת מהסיוטים שבנעילתם. ותודה לאמא על גנטיקה גיהינום.
- אם עד עכשיו רק רוב הגברים היו נמוכים ממני, על עקבים מדובר בכמעט כולם.
- עקבים זה עניין ממכר. סבלתי, דיממתי, נדחקתי וקרסול סובבתי, אבל עדיין השמלה החדשה נראית מושלם פי מיליון על עקבים ופחות עם שטוח.
טל אלבלנסי־פרבר, עורכת משנה ועורכת אופנה,
בעלת בובת וודו של קים
המשימה: ללכת עם בגדים צמודים פלאס מחטבים
המגבלות: 1.62 מ' (חייבת עקבים) וחיבה עזה לבורקסים שהתנחלו באזור אגן הים התיכון ובבטן התיכונה
ליאת לא מספרת לכן, אבל הרעיון הראשוני היה שלה ומיד היא נסוגה ממנו. לעומתה אנחנו דווקא התלהבנו כמו גורי חתלתולים שזרקו להם כדור צמר. נראה לי שאיפשהו אהובית ואני רצינו לדעת איך זה להיראות כך, מתוקתקות כל הזמן, בעוד שהקופלמנית כבר צפתה את הכאב.
לפני האתגר:
אין לי ולו בגד צמוד אחד בארון, כזה שעונה על מראה מהודק ואולי קצת סקסי. I hate it. חזיות מרופדות עושות לי סיוטים, ובכלל הלבשה תחתונה מתחרה זה ביג נואו־נואו אצלי. אם אני יכולה לסכם – ההפך הגמור ממני זה מה שקים קרדשיאן משדרת, ה"עלמה במצוקה", המראה האובר־סקסי עם העקבים והציפורניים והדיבור החתולי. יאק! שלא תבינו, תנו לי שיאפרו אותי שעות (ובסוף שאיראה טבעי, כמובן) או עקבים גבוהים, אבל זה חייב ללכת עם משהו קולי שישבור את הג'סיקה רביט שמסתתרת שם, או אם להיות כנה – זרקו לי משהו רקום ואני מסודרת.
לכן מצאתי את עצמי עושה איסופים בחנויות כדי להכין את הבית לאתגר. כבר במדידות נמחק לי החיוך מהפנים. נכון, אני עונה על ההגדרה של בחורה רזה, אני לא מתלוננת, אבל רזה זה לאו דווקא מחוטב ואסוף, ואחרי שלוש לידות ובורקס פינוקים יום כן־יום לא, הבטן לא מפנקת אותך בחזרה. היא קצת משתפלת, והישבן... עם הפנים למטה.
כל הבגדים שמדדתי במקום האהוב עליי ביותר (זארה, כמובן) לא ישבו עליי טוב: או שהם לא החליקו על הבטן, או שהישבן נראה כמו מטען חורג (שונאת תחת, כבר אמרתי לכם?). בקיצור, נפל הפור – חייבים מחטבים. סיוט!
היום הראשון: חשה עצמי אלישה לוקהרט
הלכתי על מראה משרדי קלאסי, אבל צמוד. חצאית עיפרון שחורה וחולצת בטן לבנה, וכמובן הכל מלמטה אסוף במחטב. אני מגיעה למשרד וקולטת מבטי בוז מהגבוהה: "זה לא מספיק צמוד" ו"את נראית כוסית", אבל מה הבעיה? המחנק, העצבים, הבדים שנוגעים לי בגוף. משפט שנזרק לעברי מחברה למערכת: "וואו, עכשיו אני מבינה שאת ממש יודעת איך להתלבש נכון לגוף שלך" מתחיל לשבור אותי ואני מתחילה לסבול ובעיקר מוצאת את עצמי מסבירה לכל מי שאני רק מחליפה איתו מילה שזה לא הלוק שלי ושאני בתפקיד מחקרי חשוב ממדרגה ראשונה.
היום השני: אני פרחה
היום לקחתי את זה צעד קדימה ולבשתי מיני עם מחשוף די נדיב. מה ששבר את זה מלהיות בגד ערב קלאסי היה בד הפסים הסטרצ'י של השמלה. המחטב עליי, זה ברור (לא יכולה לסבול את הגוף שלי בלי משהו שיחזיק אותו). אני עולה על עקבים ומרגישה הכי ערומה שאפשר. בדרך כלל אני דוהרת עם הילדים על האופניים. היום זו לא אופציה ובעלי מנדב לי את האוטו ואת דעתו האישית שזה לא מספיק צמוד ולא מספיק קצר. אני מנסה להסביר לו שהמשימה היא לא לתפוס שטח על המדרכה בתחנה המרכזית, אלא פשוט לצאת מאזור הנוחות שלי, לראות איך זה מרגיש ולבחון את התגובות.
אז רוצים תגובות? בבקשה. אין בת שלא שאלה אותי מה עובר עליי ביחד עם "פשששש" ארוך ולא מחמיא באמת. לעומתן האבות בגן דווקא נראו מרוצים ותהו מי האמא החדשה. י', חבר מערכת, מסביר לי שהוא ממש מתאמץ להסתכל לי בעיניים, וכמה שעות מאוחר יותר, כשאני הולכת לקנות חומוס לארוחת צהריים, אני רואה דרך משקפי השמש איך כל הגברים מסתכלים עליי ובוחנים את הסחורה. תכלס, הרגשתי הכי מגעיל. זה צריך להחמיא לנו, בנות? שמסתכלים עלינו רק כשאפשר לראות לנו קצת ציצי? אנחנו רוצות לצאת עם משהו כזה? איכסה!
היום השלישי: החלום ושברו
המשבר תופס תאוצה. הפעם אני בוחרת בשמלה סופר־צמודה עם אלמנט ספורטיבי, אבל אני יוצאת עם סניקרס. כולן מחמיאות לי על ה"סטייל" ואומרות לי שזה כבר "יותר אני" ושככה אני דווקא כן יכולה ללכת לפעמים. החגיגה נגמרת כשאני יושבת אצל ליאת בחדר, שומעת את הקיטורים על העקבים ומרגישה שאין לי אוויר. הבנתי שהמחטב ואני חייבים להיפרד, ובאמצע החדר אני פשוט מתפשטת ומתחילה להחזיר את הנשימה לסדרה. אבל אז אני רואה את ההשתקפות שלי במראה: בחורה רזה עם בטן בולטת ותחת טלוויזיה. נקודה!
היום הרביעי: משחקי רעב
עברתי למחטב עדין יותר, כזה שרק מחזיק את הבטן ולא את כל הגוף. התלבשתי והרגשתי ממש אומללה, כעוסה ומזיעה. אני לא מאמינה שנשים עושות את זה לעצמן. אני גם ככה שונאת את הקרדשיאנס, אז מה בער לי? והכי נורא זה שאני מפנטזת על אוכל שומני מטוגן, אבל לא ממש יכולה לחשוב עליי יושבת במשרד ומטפטפת על החצאית הצמודה רוטב אלף האיים.
היום החמישי: מבירא עמיקתא לאיגרא רמא
די, הוא כבר כאן! איזה כיף, אני מרגישה מאושרת. עוד כמה שעות אוכל לעבור לג'ינס קצר ורחב ולגופייה מאווררת ולהרגיש שוב רזה! כן כן, במהלך השבוע שבו הידסתי בבגדי החנק האלו הרגשתי הכי רע אבר. הכל יושב על הקפלים וכל תנועה קטנה רומזת שיש לי עודפים במקומות לא רצויים. אני אוספת מתיקון שמלה מוש־מוש מושלמת שחברה הביאה לי מניו יורק וחושבת על הערב שאלבש אותה ושוב אראה רק את הזרועות ולא את השורשים היוונים שבאחוריי.
אני מתחילה את היום בפרזנטציה של משקפיים, שאחרי דקה הופכת להיות פחות סביב המסגרות המושלמות ויותר סביב מה אני לובשת. הוויכוח כבר מתנהל מעל ראשי, אם זה נראה טוב או לא, ואני כבר כל כך מותשת שאני כבר לא נעלבת מכלום! כעבור שעה אני מגיעה למשרד ומתחילה לעבוד, השקית עם השמלה החדשה קורצת לי ואני מחליטה שאני רק אמדוד לראות אם התיקון יצא טוב. ממש רק לשנייה ואחזיר. נראה לכן? בזאת תמה המשימה!
5 מסקנות שהגעתי אליהן במהלך השבוע הזה:
- מחטבים זה נורא. מותר רק באירועים מסוימים.
- לא משנה כמה זה צמוד, אם זה עבר את הברך זה כבר לא סקסי בעיני גברים.
- מחשוף עושה את העבודה אצל גברים בכל מצב, גם אם הבגד רחב.
- בעלי רק משדר טעם אופנתי מעודכן, בתכלס הוא היה רוצה שאלבש כל היום צמוד.
- אני סולחת לקימי על הדיבור האיטי והפלגמטי שלה. גם לי החמצן הגיע לאט מדי לראש עם הבגדים האלו.
אהובית רבי גולן, עורכת טיפוח,
מחזיקה מתחת לכרית את ספר הסלפי של קים
המשימה: לטייח את הפנים קימי סטייל
המגבלות: חסרת סבלנות זו מחמאה
הרשו לי להתחיל בגילוי נאות: אני לא עורכת הביוטי הטיפוסית. או במילים של מלכת יופי מצויה - הגעתי לכאן ממש במקרה. אני כמעט לא מתאפרת (רק מה שמאסט), שונאת לשבת במספרה (לא מסוגלת שנוגעים לי בשיער) ואין לי ציפורניים למרוח עליהן לק (כוססת. סיפור עצוב). בקיצור, הבנתן את התמונה. המשימה הזו היא בול בשבילי כי היא מהווה אתגר אמיתי עבורי. היא מוציאה אותי מהקומפורט זון שלי ומאלצת אותי להפסיק להיראות כמו טום־בוי בת 12 ולהתחיל לחשוב יותר קים קרדשיאן־על־ספידים־סטייל.
אני יוצאת לדרך מלאה בחששות אך חדורת מוטיבציה לצלוח את השבוע הזה עם כמה שפחות פגישות פייס־טו־פייס. מיד תגלו עד כמה לא הצליח לי.
* איך זה עבד: על מלאכת האיפור הארוכה (כשעה בכל בוקר) הופקדה צביה לוינשטיין־אסא, מאפרת הבית והעורכת הלשונית של המגזין. מאחר שעור הפנים שלי הוא אחד המושלמים (נוט!), צביה נאלצה להשתמש מדי יום בכ־30 מוצרים שונים כדי להפוך אותי לברבור המוגזם והדראגיסטי שיצא ממני לבסוף.
היום הראשון: מה לעזאזל חשבתי לעצמי?
שנים לא נסעתי באוטובוס. דווקא השבוע נאלצתי להיעזר בתחבורה הציבורית כל־פאקינג־יום. עכשיו, תחשבו על קו 51 מפתח תקווה לתל אביב וחזרה, בחום של אוגוסט - ותבינו שאין מספיק כסף בעולם שאמור היה לשכנע אותי לעשות את המשימה הזו.
הפעם הראשונה, מטבען של פעמים ראשונות, הייתה לא טובה. הלכנו על קונטורינג (הצרת אף, פיסול לחיים) ועיניים מעושנות בשחור דרמטי. אני מסתכלת על עצמי במראה בתום התהליך ולא אוהבת את מה שאני רואה. אני נראית טבעית כמו קייטלין ג'נר כשעוד הייתה ברוס. פתאום כל הפגמים קופצים לי לעין, השיער נראה עייף ולא מסתנכרן עם האיפור המוגזם, ובמקום להרגיש זוהרת ומהממת אני נכנסת לדיכאון. איך זה יכול להיות? אני תוהה. אני אמורה עכשיו לעוף על עצמי! למה אני מרגישה כל כך לא יפה דווקא כשאני הכי מושקעת שהייתי EVER?! משבר קיומי חדש צץ לו. הדבר האחרון שהייתי צריכה עכשיו.
בערב חזרתי הביתה וכהרגלי קפצתי על ילדיי הקטנים (בת שלוש ובן שנה וחצי). "אמא, מה קרה לך בפנים?", תהתה הגדולה. הקטנצ'יק, לעומת זאת, הסתכל עליי בשוק, עיקם את הפה ופרץ בבכי. "אני יודעת, מתוקי", אמרתי לו. "זה באמת נורא עצוב".
היום השני: יצא לי ג'יי־לו
צביה מחליטה להתעלל בי ומביאה ריסים שנראים כמו פונינט קטן, צלליות כהות וגלוס. איכשהו זה יוצא יפה והמחמאות זורמות אליי. מצב הרוח מתחיל להשתפר. המבטים שקיבלתי בדרך חזרה הביתה באוטובוס נעו על הסקאלה שבין מבטי תמיהה, סטייל "היא מודעת לזה שהיא על אוטובוס בדרך לפתח תקווה המשמימה ולא בטקס גלובוס הזהב?" למבטי הערצה מגברים שצריך להשמיד.
בערב הילדים נורא רצו לאכול בחוץ. "אתם לא אשמים שאמא שלכם נראית כמו פרוצה", אמרתי להם, והלכנו לאכול פסטה. בין ביס לביס התפללתי לאלוהים שרק לא ייכנס לשם אף אחד שאני מכירה.
היום השלישי: אשראי וטוב לי
לא חשבתי שזה אפשרי, אבל הפעם מודבקת אליי שורת ריסים ארוכה וגדולה יותר מקודמתה, שאליה צוות אייליינר שחור מטורף ושפתון אדום בוהק (כן, גם וגם וגם). במהלך היום במשרד אני מוצאת את עצמי מקטרת "גועל נפש, מי משאיר על כל הכוסות סימנים של אודם?!", ואז אני נזכרת שזו אני. אני מודעת לכך שהאמהות בגן מתחילות להסתכל עליי מוזר מבעד למשקפי הענק שהתעקשתי להרכיב גם בתוך המבנה, ובכל זאת - כל רוטינת הדיווה הזו מתחילה להיות לי קצת כיפית, אני מודה.
עם זאת, בעיה חדשה צצה: אני מרגישה שהבגדים הרגילים שלי כבר לא עושים את העבודה. יש בי צורך עז להתאים את הלבוש לאיפור ולקפוץ לראשונה בחיי לסיבוב שופינג בכיכר המדינה. שיט, יו הב קריאייטד א־מונסטר!
היום הרביעי: מסיבת פרישה
הפעם בתפריט: צללית טורקיזית שרואים גם מהכוכב החדש, קפלר B452. רצה הגורל וחמי היקר פורש היום לאחר 40 שנות עבודה בחברת "טבע", ואני נאלצת להגיע למסיבת הפרישה שלו כשאני מחופשת לטווס. שקלתי ברצינות להבריז, אבל מאחר שאי־הגעתי הייתה גוררת משבר דיפלומטי רציני, העדפתי ללכת, לנשנש בורקס ולאכול את עצמי מבפנים. איכשהו האירוע עבר בשלום. מסתבר שהשמש לא זורחת לי מהתחת, כמו שחשבתי, ואנשים אשכרה התמקדו בו. מוזר.
היום החמישי: יום אחרון לאתגר
לכבוד הפינאלה הלכנו על איפור זהב חגיגי במיוחד. אני אוהבת את התוצאה וכבר לא מרגישה מחופשת. כבר התרגלתי לעובדה שמדי בוקר מחכה לי מאפרת מקצועית ותיק איפור מלא במברשות מלטפות. אוף, איזה משעמם זה להיות בחורה רגילה, אני חושבת. כזו שקמה בבוקר, מצחצחת שיניים ומורחת על עצמה קצת מייק־אפ עם האצבעות בזמן שתיית הקפה. כמה לא זוהר. אני שוקעת בעצבות.
הגיע הערב, חזרתי הביתה. נגמר האתגר. בן זוגי, שלא אוהב לראות אותי מזויפת בכל צורה שהיא (אפילו לא עם עקבי חמישה ס"מ), נושם סוף סוף לרווחה ומודה שהיה לו קשה. הבנתן? אני בזבזתי שבוע מחיי על שפכטלים, סתימת נקבוביות והריסת שמי הטוב בקרב חבריי, שכניי, ילדיי, מכריי ונוסעי קו 51 של דן - ולו היה קשה.
בכל מקרה, אני שמחה שזה נגמר. חולה על קים ואחיותיה, אבל לגמרי לא הייתי מחליפה איתן את שגרת האיפור המטורללת הזו שלהן, ואם הייתה לי שעה מיותרת בכל יום הייתי מעדיפה לעשות בה משהו מועיל אחר, כמו לצפות בקרדשיאנס, למשל.
5 מסקנות שהגעתי אליהן במהלך השבוע הזה:
- לשבת שעה בלי לזוז זה מעייף. אני לגמרי מבינה פתאום למה קלואי בוחרת לעתים להתאפר תוך כדי נמנום.
- אם יש משהו שאני שונאת יותר מלהתאפר זה להוריד איפור. או במילים אחרות – מסקרות עמידות הן השטן.
- אם את רוצה לחזור לילדות - המשימה הזו היא בדיוק בשבילך. את תתחצ'קני כל כך שתרגישי שוב בת 16.
- אני מעדיפה להיתקל בפעיל של דאעש בסמטה חשוכה מאשר במעגל ריסים. אמאל'ה!
- אפרופו ריסים, מעולם לא ראיתן פרצוף מבועת יותר מפרצופו של גבר שצופה באשתו מושכת את הריסים המזויפים שלה בסוף היום.
