מנואל קליידמן מסתובב בסמטאות השוק הערבי ברובע המוסלמי בירושלים כמו סלב. כבר למעלה מ-45 שנה שהוא בן בית בחנויות המזכרות ובגלריות העיצוב הפלסטיני הפזורות לאורך השוק, ובסיור איתו הוא מדלג בין מבוכי השוק ומגלה את הסודות הנסתרים מעינו של התייר הממוצע.
אחרי פנייה ימינה לסמטה קטנה וטיפוס של חמש מדרגות, מגיעים לחנות חשוכה שכניסתה מוסתרת בפרוכת קטיפה שחורה. בעל הבית לא נמצא אך הדלת פתוחה. מאחורי שמלות פלסטיניות ישנות המוצגות שם למכירה, מסתיר קליידמן ארגז עם חתיכות בד של שמלות ישנות מהמאה ה-19. "אני מחכה שהמחיר שלהן ירד", הוא משיב בחיוך לשאלה מדוע הוא שומר על הדברים כאן ולא רוכש אותם לטובת האוסף הענקי שהוא מתחזק משנת 1969, אשר יוצג בחלקו החל מהשבוע בתערוכה "טראז: רקמה מקומית" במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים (נעילה: 20 בפברואר 2016).
כותרת המשנה של התערוכה - "אישה. זיכרון. זהות" - מאירה במעט את נושא התערוכה, אך עדיין מסתירה את נושא האוסף של קליידמן - תלבושות של נשים פלסטיניות. אלה מצוינות רק בעמוד השני של קטלוג התערוכה, ולא על הכריכה כמתבקש. חלקים מהאוסף של קליידמן הוצגו במוזיאון כבר לפני 17 שנה, אולם לדברי אוצרת התערוכה רחל חסון, חלק גדול מהקהל לא הגיע בזמנו לצפות בה, מכיוון שהמוזיאון היה בשיפוצים אותה תקופה. "אני מקווה שהתערוכה הפעם תהיה נגישה לציבור, ותהווה גשר לשיח בין העמים", היא אומרת.
עבור קליידמן, 61, לא מדובר באוסף, אלא במפעל חיים. הוא יהודי ממוצא אוקראיני ופורטוגלי, בן למשפחה בורגנית-בוהמיינית שנולד וגדל בפריז. הוריו היו אמנים, וסבתו בעלת תיאטרון מיוזיקל בעיר וחברה קרובה של שארל אזנבור.
קליידמן למד אמנות בבית הספר הנודע בוזאר בפריז, והתמחה בציור וחריטה. לאחר שעשה עלייה ארצה ב-1977, עבד כתפאורן בתיאטרון הקרון, והציג תערוכות ציור. כיום הוא מתגורר ברומא עם אשתו השלישית ושני ילדיהם הקטנים, ועובד כתפאורן בתיאטרון. הוא אב לשישה בנים, חמישה מהם ביולוגיים. רדואן, בנו השני, שנולד לאשתו הראשונה ממוצא אלג'יראי וגודל על ידיו למרות שאינו בנו הביולוגי, הוא מוסלמי. שני נכדיו, בת-ציון והילל שלום, חיים בעין כרם בירושלים.
בגיל 15 הגיע לביקור ראשון בישראל, במהלכו שהה חודש וחצי בקיבוץ שדה בוקר בנגב. "הייתי אוכל כל בוקר עם בן גוריון בחדר האוכל של הקיבוץ", הוא נזכר. הימים היו ימי פוסט מלחמת ששת הימים, וקליידמן הצעיר חיפש הרפתקאות בירושלים המזרחית. בשוק הערבי הוא נתקל בחנות השמלות של משפחת ח'רופה, שם נחשף לראשונה לאומנות הרקמה הפלסטינית. "פגשתי את ניג'מה חרופה, היא היתה אז כבר בת 95, וקניתי ממנה שתי שמלות עם רקמה המזוהה עם אזור בית דג'אן (כיום בית דגן, א"י) בין השנים 1910 ל-1920", הוא אומר וממהר להסביר על החשיבות שלהן בתערוכה. "הדג'אני זה הטופ של הרקמה הפלסטינית. השמלה עלתה לי 50 דולר, אולי 100, גרושים. אבל היה לי ברור באותו הרגע שאני נופל על אמנות".
הרכישה החד פעמית מקיץ 1969 הפכה מאז לאובססיה. מדי קיץ נהג קליידמן להגיע לישראל, נוסע מסיני בדרום ועד הגליל בצפון ורוכש שמלות פלסטיניות כפריות. למען האוסף אף התגורר למשך מספר חודשים עם חברים פלסטינים קרובים במחנה הפליטים דהיישה.
האזהרות של טדי קולק
כיום מכיל האוסף למעלה מ-400 שמלות, אביזרים ותכשיטים פלסטינים מסוף המאה ה-19 ועד 1948, המסודרים בביתו שבעין כרם. בחלל המוזיאון מוצגים האובייקטים מסודרים על פי אזורים גיאוגרפים והשנה בה נוצרו. לכל אזור היתה רקמה המזוהה עמו בצורות ובצבעים, למשל, שמלה עם רקמת צלבים בצורת קמעות ועצי בראש מאזור אשדוד, או הרקמה הכפרית מהשומרון, שהיתה שונה מאוד מזו של נשות מזרח ירושלים העירוניות.
אחד האובייקטים המרשימים בתערוכה הוא עיטור ראש לכלה מחברון בשנת 1930, העשוי נוצות יען ופרחי מוסלין שלבשה הכלה בתהלוכת הנישואים שהתקדמה מבית אביה לביתו של בעלה. לצדו מוצג דחליל לבוש שמלה רקומה, שנועד להגן על הכלה מפני עין הרע, ונישא לפניה בתהלוכת הנישואים.
אבל השאלה המרתקת ביותר שעולה מן התערוכה היא מה מביא יהודי צרפתי בן 15 להרים אוסף של תלבושות פלסטיניות? "שואלים אותי הרבה את השאלה הזאת", הוא אומר בעברית צחה ובתנועות גוף תיאטרליות. "בהתחלה זה אמנות, אחר כך זה אובססיה של אספן, והדבר השלישי זה החשיבות הפוליטית והסימבולית של העניין הזה. זאת ירושה של עם שלם. ראש עיריית ירושלים לשעבר טדי קולק שאל אותי פעם למה לא אספתי קרמיקות עתיקות מקוריאה, הרי זה היה פחות פוליטי. 'פה אתה נכנס לברוך', הוא אמר, 'הרי מה אתה מנסה להגיד? שקיים פה עוד עם? שהרסנו אותו? שבגללנו הם לא יכולים להמשיך את המסורת?'"
זה מה שאתה אומר?
"זה מה שאומרים כולם, לא? לי זה לא אכפת, זאת עובדה. לא אני המצאתי את הפוליטיקה הזו, היא נמצאת כאן. בשביל הפלסטינים זה דגל חשוב".
ובשבילך?
"כנראה שלא יכולתי אחרת. קוראים לי קליידמן. בגרמנית, קלייד זאת שמלה ומן זה איש. אז שם המשפחה שלי הוא איש השמלות, ומנואל זאת עבודת יד. כך שהשם שלי הכתיב את העיסוק שלי. זה הייעוד. זה אולי נשמע פסיכו-אגוצנטרי, אבל זאת האמת".
בסיורנו בתערוכה, עוד בטרם נפתחה, כועס קליידמן לאחר שהוא מגלה כי שמלה מהכפר הפלסטיני בריר שבדרום (היכן שהיום שוכן קיבוץ ברור חיל) ושמלה מעזה מקבלות את הקרדיט אסדוד (אשדוד), ולא את שם המקור האמיתי שלהן. בריר היה כפר פלסטיני שאיננו עוד, ולטענת קליידמן, המוזיאון לא מעוניין להתעסק עם השאלה הפוליטית של עזה או הכפר בריר, שנכבש ב-1948 על ידי חטיבת גבעתי.
בתגובה לדברים הללו, אומר נדים שיבאן, מנכ"ל המוזיאון לאמנות האסלאם, שנכנס לתפקידו לפני עשרה חודשים, כי "נפלו אי דיוקים בשמות היישובים בתערוכה, והם יתוקנו באופן מיידי. לא ניסינו בשום שלב לטשטש את שמות המקומות".
שיבאן, שמגדיר את עצמו ישראלי-ערבי-פלסטיני, מספר כי התערוכה מבקשת לספר את התרבות של העם הפלסטיני באמצעות לבוש. "מכיוון שהפלסטינים לא זכו לעצמאות כעם, הרקמה מתקשרת לזהות של הפלסטינים באזור הזה".
ובכל זאת, הן בהזמנה לתערוכה והן בשם הקטלוג מדובר על רקמה מקומית, לא פלסטינית.
"אין פה בריחה מהגדרה חדה וברורה. לשמחתי, עדיין אפשר לומר את המילה פלסטיני במדינה דמוקרטית. ייתכן שזה היה פשוט מובן מאליו עבורנו שבמילה 'מקומי' הכוונה לרקמה הפלסטינית".
איך משווקים לקהל הישראלי בעידן רווי גזענות תערוכה על תלבושות פלסטיניות?
"כשנכנסתי לתפקיד, מיד לאחר 'צוק איתן', חששתי מאוד שאנשים לא יגיעו. בכל זאת, לנהל מוזיאון לאמנות האסלאם, כשדאעש עושים מעשים נפשעים לאנושות. מה שחיזק את רוחי היה למצוא כאן משפחות יהודיות-דתיות שסיפרו לי שהן מגיעות לכאן מדי שנה לסדנאות הילדים. זה נתן לי תקווה שיש מקום למוזיאון הזה ולשיח שאנחנו יוצרים בו".
העתיד זה ישראסטין, ישראל ופלסטין
בשוק הערבי אנחנו הולכים לפגוש את חברו הוותיק מאהר נטשן ממזרח ירושלים, סוחר וגלריסט שמלות פלסטיניות, הנשוי ליהודייה אנגלייה ממשפחת רובינשטיין. שתי בנותיו חיות בטורונטו, הרחק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. "העתיד זה ישראסטין", צוחק קליידמן. "אנחנו העתיד, פלסטיני שנשוי ליהודייה, יהודי שהיה נשוי לערבייה".
השניים מכירים כבר 40 שנה, והשיח ביניהם נראה טבעי ונטול אגו. נטשן מספר כי היום פועלת הגלריה בעיקר כנקודת מפגש תרבותית לצעירים פלסטינים, על מנת שיחשפו למסורת הקראפט של אבותיהם, ופחות כנקודת מכירה. עם זאת, הוא עדיין סוחר בשמלות עם לקוחות פרטיים. ואם בעבר שילם קליידמן 100 דולר עבור שמלה פלסטינית בעבודת יד, כיום מחירה בשוק יכול להאמיר גם ל-10,000 דולר, ואף יותר.
קהל הלקוחות, אומר נטשן, מתחלק בין יהודים, פלסטינים ותיירים שמבינים את החשיבות בשימור הקראפט הפלסטיני. "מי שקונה את הדברים האלה הם במיוחד אשכנזים, פחות ספרדים", יורה קליידמן. "למה בעיקר אשכנזים? זאת השאלה הכי חשובה. לאשכנזים היתה את הרומנטיזציה על המזרח, שהספרדים לא רצו אותה, והעדיפו לברוח ממנה, להתנתק ממנה".
שאלת האוריינטליזם המקומי מסמנת באופן מיידי גם את קליידמן כקולוניאליסט. "כבר אמרו עליי שאני קולוניאליסט שגר בבית ערבי בעין כרם", הוא מודה בכנות. "אני חי עם זה רע מאוד, אבל אני עושה את זה מטעמי שמירה על המסורת ההיא".
בכלל, קליידמן הוא טיפוס סוער, שרואה בעבודתו חשיבות היסטורית ופוליטית. הוא מגלה כי במשך תקופה ארוכה ניסה להציג את האוסף בצד הפלסטיני, אך לדבריו, הרשות הפלסטינית לא שיתפה פעולה, וגם כאן, בישראל, יש מי שמנסים לטשטש את השיח הפוליטי שמאחורי השמלות. "לא רוצים לומר שזאת עבודה פלסטינית, אז אומרים שזאת רקמה מקומית של ארץ ישראל", הוא אומר בטון נעלב. כדוגמה, הוא מביא את סיפורה של חוקרת הלבוש הפלסטיני ידידה כלפון סטילמן, שפעלה בישראל ובארצות הברית (והלכה לעולמה בשנת 1998), והציגה תערוכה בשנת 1981 בניו מקסיקו. "למה היא היתה צריכה ללכת עד שם ולא הציגה את התערוכה פה?!", הוא שואל. "חוץ ממני אין עוד הרבה אספנים גדולים של תלבושות פלסטיניות, יש את יצחק אלח'וב מארטאס (בדרום בית לחם, א"י), את ווידאד קאוואר מעמאן ואת שילה וואייר, שמפרסמת את הספרים הטובים ביותר. אני יודע שהיה אוסף מאוד גדול למשפחת חוסייני (שהיה המופתי של ירושלים, א"י) בעיר דוד, אך ב-67' הישראלים נכנסו ולקחו הכול".
הקולוניאליזם של רות דיין
לקליידמן יש זיכרון פנומנלי. לגבי כל פריט בתערוכה הוא מגולל בקלות את הסיפור כולו - כיצד מצא אותו, מה המחיר ששילם תמורתו, וכמובן, ההיסטוריה של הלבוש עצמו, שהשתנתה עם השנים. הוא מציג, למשל, שמלה גלימה מבית דג'אן מתחילת המאה ה-20, שבמרכזה חריץ הפתוח עד קו הירכיים. נשים נהגו ללבוש אותה ביום שלאחר נישואיהן, ומתחתיה נהגו ללבוש שמלה לבנה, וכך יכלו לראות אנשי הכפר את דם הבתולין. קליידמן מספר שעם כניסת הבריטים לישראל בשנת 1917, על קציניהם ונשותיהם, התביישו הנשים ללבוש את שמלות השסע, ומאז נתפרו רק שמלות סגורות ללא חריצים. במקרה אחר, הוא חושף כי בתחילת שנות ה-70 גילו הסוחרים הפלסטינים את שוק הרקמות והחלו לעשות ממנו כסף. גם הפלסטינים עצמם הבינו את הרווח הגלום בתחום, והחלו למכור את השמלות גזורות לחלקים.
איך שכנעת את הפלסטינים למכור לך?
"הפלסטינים רוצים כסף כל הזמן. שפת הרקמה היא שפה פרטית שקשורה בזהות, וברגע שאתה מאבד את השקט והשלווה שלך, אתה מאבד את הזהות שלך. וכשאתה מאבד את הזכרונות והזהות שלך, במקרה זה השמלות, אתה גם לא חושש למכור אותם".
היום הגדה המערבית מוצפת ברוקמות פלסטיניות, ובפרויקטים של נשים יהודיות וערביות שרוקמות לשלום.
"הרקמה חזרה עכשיו בצורה פוליטית ולא מסורתית. לא תראה ילדה בת 10 שהולכת לרקום את ההיסטוריה של השבט בו היא גדלה, אלא כדי לא לאבד את הזהות הפוליטית פלסטינית. בנוסף, רובן עושות את זה כדי להתפרנס".
מה דעתך על הניסיונות שהיו בישראל לשלב רקמה פלסטינית, כמו בחברת משכית?
"אסור לך לקחת עבודת יד מסורתית ולהשתמש בה. אם היה שלום והיו מנשקים כאן אחד את השני, אז אולי. אבל בצורה כזאת, זה כבר חריף".
רות דיין טענה שבכך היא שומרת את המסורת.
"בסדר, אולי זאת האמת, אולי זאת נאיביות, אבל מה שזה מביא, זה כבר משהו אחר. זה בפירוש קולוניאליזם".
