תעשיית האופנה עומדת לביקורת לא פעם ממגוון כיוונים שונים, אך השבוע נרשמה עליה התקפה דווקא מאחת הדמויות המשפיעות בעולם העיצוב. חזאית הטרנדים ההולנדית לי אדלקורט פרסמה השבוע מניפסט לוחמני תחת הכותרת "אנטי אופנה", אשר מבקר בחומרה את הדרך שבה מתנהלת כיום התעשייה ולא פוסח על אף תת-מחלקה בתחום.
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
תחת כותרת המשנה של המניפסט, "10 סיבות מדוע מערכת האופנה מיושנת", מונה אדלקורט כמה מהבעיות המרכזיות של הענף – החל בחינוך שמקבלים הסטודנטים במחלקות האופנה בבתי הספר לעיצוב, דרך הייצור במפעלים וכוח העבודה הזול, ועד תקשורת האופנה, שעושה יד אחת עם תאגידי האופנה הגדולים המפרסמים במגזינים ובכך מדירה מתוכה כישרונות צעירים. "זו סופה של תקופה", הסבירה אדלקורט בראיון למגזין האינטרנטי Dzeen. "האופנה כפי שהיא היום מתה. אנו לקראת תקופה שבה נצטרך להמציא רעיונות חדשים, והאופנה תפנה את מקומה לטובת התעסקות בבגדים עצמם. ואולי זו לא בעיה, אולי זה דווקא דבר טוב שמאפשר לנו לקחת רגע לעצור ולחשוב".
עוד בערוץ האופנה
- יריית הפתיחה לשבוע האופנה בפריז: הכול מלבד בגדים
- 24 חולצות בפריט אחד: הפטנט האופנתי של המעצבת תמרה סלם
- אסון הרזון: הדוגמנית בת ה-16 מואשמת בעידוד אנורקסיה
בשבוע שעבר התארחה אדלקורט כמדי שנה בכנס העיצוב Indaba בקייפ טאון, אך הפעם נראה היה כי שינתה את תפקידה מחזאית טרנדים לנביאת זעם. המניפסט שכתבה מחולק ל-10 פרקים המוקדשים לנושאי חינוך, ייצור, תפקיד המעצב, קמעונאות, שיווק ועוד, וגורם לדו"ח מבקר המדינה להיראות כמו חוברת של איקאה. תחת פרק החינוך, למשל, טוענת אדלקורט כי הסטודנטים במחלקות לאופנה עוברים הכשרה "להיות מעצבי מסלול. כוכבים מבודדים ופרימדונות, ועתידם היחיד תלוי במותגי יוקרה שיגלו אותם. כתוצאה מכך, עולם האופנה עובד במתכונת שמתאימה למאה ה-20. הוא חוגג את האינדיבידואל, את אנשי ה-IT הנכונים של הרגע. בעידן של חברה הרעבה לקונצנזוס ולאלטרואיזם, אופנה המנותקת מהחברה בה היא פועלת היא מיושנת".
בקיץ האחרון אצרה אדלקורט את התערוכה "קיפולים" במוזיאון העיצוב בחולון, אשר הדהדה את נושא עבודת היד בעיצוב עכשווי. את הזרעים שטמנה אדלקורט בחולון היא מרחיבה במניפסט הנוכחי ומצביעה על פריחתן של סדנאות יזע במדינות אסיה והעסקתם של עובדים נטולי הכשרה על חשבון מפעלי טקסטיל אירופאים הנמצאים בסכנת הכחדה, ואומנויות כמו טוויה, אריגה וסריגה שנעלמות מהעולם.
אדלקורט קושרת זאת להבנה המוגבלת בטקסטיל של מעצבים צעירים, כתוצאה מדילול חומר הלימודים של סטודנטים לאופנה. "רשתות האופנה הזולות מתגאות בכך שהן מוכרות בגדים בסכום נמוך יותר מכריך במסעדה", כותבת אדלקורט. "אבל הבעיה הגרועה מכל היא הסמליות של העניין. המחירים הזולים מצהירים, בעצם, שעתידם של הבגדים האלה להיות מושלכים כמו קונדום לאחר מעשה אהבים. הם מלמדים צרכנים צעירים כי יש אופנה שאין לה ערך. כך נהרסה תרבות האופנה".
אדלקורט מפנה ביקורת גם כלפי מעצבי העל העובדים בשירות תאגידי אופנה. "מעצבי על בעבר היו מסוגלים לשנות את פני החברה על ידי החדרת צלליות חדשות, תנוחות חדשות וצורות חדשות של תנועה", כתבה. "לעומתם, המעצבים של היום ממחזרים בלי סוף מגמות מהעבר. הם מתבקשים על ידי מחלקות השיווק של המותגים להתמקד במוצר עצמו, ולמקד את רוב האנרגיה היצירתית שלהם בתיקים ונעליים. הם פחות ופחות מקדישים זמן ליצירה של בגדים חדשים". נקודת האור שעליה מצביעה בכל זאת אדלקורט היא פריחתה המחודשת של תעשיית ההוט קוטור הפריזאית, שמולידה מדי עונה שמות חדשים כמו איריס ואן הרפן, ג'יאמבטיסטה ואלי, ואפילו קולקציית הביכורים של ג'ון גליאנו למייזון מרטין מרג'יאלה. "העתיד של הבגד נמצא בקוטור", היא מצהירה.
אם לשפוט על פי המניפסט, האנשים הרעים ביותר בסיפור, שביום מן הימים יצטרכו לעמוד בבית הדין המדומיין לאופנה בהאג, הם מנהלי השיווק של מותגי האופנה, אותם היא מכנה "שומרים מפחידים, עבדים למוסדות פיננסיים ובני ערובה של אינטרסים (בעלי המניות)". אדלקורט מצביעה על כך שרוב מודעות המגזינים, עליהם אמונות מחלקות השיווק, חוזרות על עצמן עד כי לא ניתן לראות את ערכי המותגים השונים.
מי שמסייעים לשמור על הסדר הקיים הם עורכי המגזינים, שלא מתאמצים להציג מעצבים חדשים ופורצי דרך, ואף יוצרים הפקות אופנה מערכתיות הנראות כמו המשך ישיר לפרסומות של בתי האופנה. על פי אדלקורט, גישה זו מתחברת גם לתוכן המוצג לקוראים. בעקבות פריחת הבלוגספירה, גם העיתונים היומיים, אתרי האינטרנט והמגזינים מעדיפים כתבים צעירים, זולים ולא מנוסים, נטולי ידע מקצועי ונקודת מבט ביקורתית, על פני כתבים ותיקים. "ההומור והידע של חלק מעיתונאי האופנה הטובים ביותר, מוחלפים במהירות על ידי עיתונאים צעירים שמעדיפים לכתוב עמודי דעות מאשר ביקורת מקצועית".
אבל היי, לא הכול שחור. העתיד, אומרת אדלקורט ברגע קט של אופטימיות, נמצא בידיהם של הלקוחות. "הפוקוס יעבור לבגדים עצמם, לא למערכת שמסביבם", היא מסבירה. "הצרכנים של היום והמחר יבחרו לעצמם בגדים באופן עצמאי. הם יתחילו יותר ויותר לשכור בגדים, להשאיל בגדים ולמצוא בגדים ברחובות".
כוחו של המניפסט של אדלקורט טמון בהפניית אצבע אל הרעות החולות המנתבות את התעשייה במהירות לקריסתם של מעצבי אופנה צעירים וביסוסם של תהליכי ייצור נצלניים במטרה להציע מחירי רצפה. הפתרונות שהיא מציעה, לעומת זאת, מרשימים פחות: קהילות הפועלות כקואופרטיבים כבר קיימות בעשור האחרון, כמו גם מיזמים של עיצוב חברתי וגופים להשכרת והשאלת בגדים. בנוסף, היחס לקוטור כדרך לעתיד טוב יותר מעלה מיד את השאלה מי בכלל יכולה להרשות לעצמה לקנות שמלה ב-50 אלף דולר. העתיד, כך נראה, כבר כאן, ויותר מלתת תשובות המניפסט החדש מספק נקודת התחלה טובה לדיון בשאלה: ענף האופנה, לאן?
