אני כותבת את הפוסט הזה מסן פרנסיסקו, כמה שעות אחרי שסיימתי לרוץ את חצי המרתון לנשים, שיכורה מאנדורפינים שמשתוללים לי במוח ומבולבלת עד כדי כך, שאין לי מושג מאיפה להתחיל. אני מנסה לארגן את המחשבות שלי, אבל תחושות, חוויות ואימג'ים שמציפים אותי עוד לא הספיקו לשקוע, וכל מה שבא לי לצעוק זה: יייייישששש!!! ע-ש-י-ת-י את זה! ע-ש-י-ת-י את זה!!!!
צילום: roco_runs@
לפני שלושה חודשים יצאתי למסע אישי שהפך לציבורי, מסע שהסתיים בבוקר יום ראשון, ה-19 באוקטובר, בסן פרנסיסקו. זה היה מסע מפרך, שכלל מערבולת נפשית מורכבת. מצבי הרוח שלי השתנו כל רבע שעה. פחדתי מהטיסה, מהכאב הפיזי, מהנזק הבלתי הפיך שייגרם לי - הרי רק לפני שלושה חודשים רצתי את הקילומטר הראשון שלי. הרגשתי שאני לא מוכנה, שלא אעמוד בזה, שזה גדול עליי, מהר מדי, ולמה בכלל?!
צילום: roco_runs@
מהצד השני, זה היה מסע של העצמה: עם כל קילומטר חדש שהתווסף באימונים, ניהלתי דו שיח עם הגוף שלי, גיליתי אותו לראשונה באמת, הבנתי עד כמה לקחתי אותו כמובן מאליו עד היום, ואיזה כיף להרגיש אותו ולהפעיל אותו במקום רק להתהלך בו, להחזיר לו טובה אחרי שנים של הזנחה. כמה חזק הגוף שלי ואיזו מכונה נהדרת הוא. והנפש - כמה רחוק אפשר ללכת, כמה חומות אפשר לשבור וכמה גשרים אפשר לחצות רק בעזרת החלטה! כמה פחדים ריסקתי במסע הזה, פשוט כי החלטתי שאני מסוגלת.
צילום: roco_runs@
אפילו בסן פרנסיסקו לא הכול הלך חלק. זה התחיל בהתרגשות שהציפה אותי כשראיתי את השם שלי בין 25,000 שמות אחרים, שהודפסו על חלונות ענק בסניף נייקי טאון במרכז העיר, כשהרגשתי שאני חלק ממשהו עצום, שהסיפור שלי מתמזג עכשיו עם 25,000 סיפורים אחרים. וזה המשיך בציניות שהתמלאתי בה אל מול אימונים של קבוצות ריצה של קלולסיות אמריקאיות, מעצבנות להפליא, שנקלעו לדרכי בקריאות 'יו אוסום גייז! קיפ ראנינג!' כשכל מה שלי בא לעשות זה מסע שופינג מטורף.
צילום: roco_runs@
בבוקר יום ראשון החלטתי להניח למערבולת הרגשות, לשים בצד את הפחד והציניות, ופשוט לעשות את הבלתי יאומן מבחינתי - לרוץ 21 קילומטר וליהנות מכל רגע. כי אם יש דבר אחד שלמדתי במסע הזה הוא שהכול, אבל הכול, בראש (כי עד לאותו בוקר, זו היתה מבחינתי רק עוד קלישאה נבובה).
ידעתי שיש לי צוות ריצה מדהים לצדי, למרות שעוד לא ידעתי עד כמה.
ידעתי שיהיה קשה, אבל גם ידעתי שהאווירה שמסביב תצמיח לי כנפיים. אז קמנו בבוקר ויצאנו לדרך.
צילום: roco_runs@
מזג האוויר היה לצדי, קריר ומעורפל שנותן קונטרה מושלמת לחום הגוף העולה מדקה לדקה. גם הנוף היה לצדי, רחובות סן פרנסיסקו, העליות (ותודה לאפי המאמנת שהריצה אותי את העלייה של חוף הילטון אינספור פעמים כהכנה), ואז הירידות המיוחלות. הפארק הבלתי נגמר, שנראה כמו יער מאגדה קסומה באותו בוקר מעורפל, והעצים את התחושה שמתחולל כאן קסם. המעודדים לצד הדרך סיפקו מים, אוכל, מגבונים, קריאות עידוד. מוזיקה חיה ומופעים לאורך הדרך גרמו לי לחייך, לפרקים אפילו לרקוד.
צילום: roco_runs@
הצוות שלי, שזכה לכינוי "פורמולה וואן", לא הפסיק להצחיק אותי, "להרים" אותי ולדאוג לי. כולן ריגשו אותי כל רגע מחדש, והוכיחו לי אחת ולתמיד שאין כמו חברות בין נשים.
צילום: roco_runs@
היה באמת מדהים, ואז קשה, ואז שוב מדהים, קשה, קו הסיום. התאפקתי לא לבכות. בכל זאת, יש לי תדמית צינית שעליי לשמר. כמיטב המסורת האמריקאית, קיבלתי בסיום חצי המרתון שרשרת טיפני'ס אישית. הרווחתי אותה. אני על גג העולם והגאווה שאני מרגישה כלפי עצמי לא יכולה להימדד במילים.
צילום: roco_runs@
מוקדם להגיד מה יהיה הלאה. צריך לתת לאנדורפינים להירגע. אמרתי שזאת תהיה חוויה של פעם בחיים. אמרתי הרבה דברים. נוור סיי נוור.
