נפצעתי. מתברר שזה קורה לכל ספורטאי מתחיל (הי, יכול להיות שקראתי לעצמי ספורטאית?) ושזה לא כזה ביג דיל. עוד מתברר, שלפי חוקי מרפי זה תמיד קורה דקה לפני שהגעת ליעד המיוחל. במקרה שלי, מדובר בדלקת בשוק השמאלית, חודש בלבד לפני חצי המרתון בסן פרנסיסקו.
קודם כל אני מרחמת על אפי המאמנת שלי, שגם ככה מאותגרת יתר על המידה מתוקף תפקידה לאמן אותי - כי אני וספורט בזוגיות רק שלושה חודשים, כי אני מקטרת, כי בחודשיים האחרונים נעלמתי לה כבר כמה פעמים, וכל פעם לשבוע – ועכשיו מה? סן פרנסיסקו זה עוד חודש ואני לא יכולה לרוץ!
אחרי אפי, אני גם מרחמת על עצמי, שכבר התחלתי להריח את סן פרנסיסקו מתקרבת אליי בצעדי ריצה, שכבר התחלתי להאמין שאני מסוגלת, שהאימונים מתקדמים, שנהיה לי קל, שהגוף שלי מסתגל ומגיב, שאני מצפה לאימונים ואפילו מתחילה ליהנות מהם - אז דווקא עכשיו הגוף שלי בוגד בי?
איך כל זה קרה? יצאנו לאימון, הייתי מלאת אנרגיות, ואחרי ארבעה קילומטרים בלבד, התיישבתי על הרצפה ופרצתי בבכי ובצעקות, "כואב לי! אני לא יכולה להמשיך". לאחר סדרת טיפולים אצל מעסה רפואי שמתמחה בפציעות ספורט, הוחלט לצאת לפגרת ריצה, תוך שמירה על כושר גופני ואירובי, כלומר, אופניים בחדר כושר.
ואז הגיעה החופשה בפריז. עוד שבוע בלי אפי, עוד שבוע לאפי בלעדיי, המון נקניקים, גבינות ויין, ובעיקר, שבוע נוסף ללא ריצה. צעד קדימה, שניים אחורה. האמת, המצפון גרם לי לראשונה לוותר על המטרו בפריז ולצמצם למינימום את ההליכות העצלות עם הסיגריה ביד. הפעם עשיתי את פריז על אופניים, וזה לא עניין של מה בכך, כי אומנם אני רוכבת בקביעות על אופניים חשמליים, אבל לא דיוושתי מאז כתה ד'.
אז הרשו לי לפנות ישירות למאמנת שלי:
אפי היקרה,
אני יודעת שאת כועסת עליי שלא רצתי בפריז כמו שקיווית שאעשה, אבל באמת שדיוושתי מכל הלב, קילומטרים על גבי קילומטרים, בלילה וביום, נסיעות פרקטיות ללאנצ'ים וגם בקניות בין חנויות, ואפילו סתם נסיעות קסומות, כמו להקיף את הסיין בשתיים בלילה. ובחיי שכל עלייה הקדשתי לך ולמטרה המשותפת שלנו.
אני יודעת שלא פשוט איתי, אבל את אוהבת אתגרים ואני חתיכת אתגר.
נחתתי סוף סוף, אז מחר אנחנו רצות?
