לגמרי במקרה, בדיוק בקיץ שבו התחלתי להתאמן לחצי המרתון שיתקיים בסן פרנסיסקו, התארחה אצלי בתל אביב חברה מסן פרנסיסקו. התכנון היה שהיא תגיע לחודש ותתארח כל לילה אצל חבר אחר. בפועל, היא ישנה כל לילה אצלי ויום לפני הטיסה חזרה, היא החליטה להאריך את שהותה בחודש נוסף. בשביל רבים אחרים האירוח הזה נראה כמו משקולת ענקית על הצוואר, אבל בשבילי אלה היו החודשיים הנפלאים של השנה.
היא היתה השותפה המושלמת: היא תמיד עשתה כלים וקניות לבית, היו לה מעט מאוד חפצים משלה והיא אפילו הוציאה את הילדים כמה פעמים מהגן. שלא לדבר על הסבלנות האינסופית שלה לספוג חפירות בלתי נגמרות מצדי על מאורעות היום.
כזאת אני, תמיד אהבתי חברות נשית ותמיד טענתי שאין לה תחליף, גם אם יש לך את בן הזוג האידיאלי. מאז ומתמיד גם תחזקתי וטיפחתי חברויות כאלה, כשלצד חברות שנכנסו לחיי עם השנים, אני מחזיקה בסטיז מהצבא, מהתיכון ואפילו מבית הספר היסודי. כל זה מסביר למה הכניסה לחבורת אימון של נשים היתה לי טבעית. היה לי ברור שנסתדר, כי נדיר שאני לא אסתדר עם נשים. מה שלא היה לי מובן מאליו, הוא התמיכה והמאמץ שהושקע מצד הבנות בקבוצה בפרויקט nastyarunning.
צילום: roco_runs@
אחרי שסיימתי בקושי רב ובנשימות מאמץ אחרונות את שמונת הקילומטרים הראשונים שלי, הוצב אתגר ה-10 - משימה בלתי אפשרית מבחינתי. כדי להפוך אותה למציאות גויסו בנות הקבוצה, אפי, רונית, רעות וענת, או, בשמן האינסטגרמי, roco_runs@ - כולן בשיא הכושר ועם חותמת של מרתון אחד בדרכון – והפכו את ריצת ה-10 הראשונה שלי מאימון מפרך לחגיגה ענקית שכולה בשבילי. הקצב, המסלול, המוזיקה - כולם הותאמו לטעמי וליכולותיי – ובסיום הריצה אף זכיתי להפתעת הגרנד פינאלה: קו סיום עם סרט, קונפטי, מדליה ובקבוק קאווה מתפוצץ.
צילום: roco_runs@
כל ההתרגשות העצומה שלי מההגעה לקו הסיום, לא התקרבה אפילו להתרגשות שלי מקבוצת הבנות שסביבי, מההתגייסות שלהן למעני, מהתמיכה ומההשקעה שהותירו אותי ללא מילים.
צילום: roco_runs@
שבוע לאחר מכן רצתי לבד, והצלחתי לרוץ חמישה קילומטרים בלבד. "חמש לבד זה כמו עשר איתכן", סימסתי להן בתום הריצה. יהיה כיף בסן פרנסיסקו, בעיקר כי אני לא טסה לשם לבד.
