החמישה קילומטרים הראשונים עברו מהר יחסית ובקלות יחסית. כמובן שאני עדיין מעדיפה לשתות עוד כוס קפה איפשהו במקום לרוץ, אבל המוח הסובייטי שלי בהחלט מתחיל ליהנות מההתמסרות למשימה ומההתחייבות למטרה שיש להשיגה בכל מחיר, גם אם קשה באימונים. אבל אם יש משהו שאפילו המוח הסובייטי שלי לא יתרגל אליו לעולם, זה החום, וכמו שחברה הסבירה באופן מאוד מדויק: זו הסיבה שלא מגדלים האסקי סיבירי בארץ - הם פשוט לא בנויים לפה. אז אני אולי לא האסקי סיבירי, אבל אני מרוסיה וחם לי פה מדי. כל כך חם שבכל קיץ אני מתכננת עזיבה לנורבגיה.
צילום: @roco_runs
ואז הגיע הקילומטר השישי, שניפץ לחלוטין את התיאוריה שלי, שחצי מרתון זה "בקטנה", כי אלוהים יודע איך אצליח לרוץ בחום הזה מרחק של פי ארבע ממה שאני רצה עכשיו. אחרי שאפילו אפי המאמנת שלי נראתה הרבה פחות מורעלת מתמיד, הוחלט לרוץ בלילה, aka #nightrun
צילום: @roco_runs
השעה 20:30, כשעה אחרי מטח רקטות על תל אביב. אני נראית כמו התקף חרדה ארוז באאוטפיט ספורטיבי מדוגם, מסמסת לאפי שהיום אנחנו רצות בתוך העיר. בכל זאת, על חוף הים אין איפה להסתתר.
אנחנו יוצאות לדרך. אני רצה ומתאהבת מחדש בעיר שגדלתי בה, תל אביב, שהיא באמת העיר הנהדרת בעולם. אני רצה ומתענגת על כל החיים האלה שסביבי: רחבת הבימה שגם בתשע בערב עדיין מלאה בבימבות של ילדים, שדרות ח”ן הצפופות מרוכבי אופניים חשמליים וכלבים שהוצאו לטיול עם רצועה, כיכר רבין עמוסת הברים הגועשים. אני לא בליינית, אני אמא, אבל הידיעה שאני חיה במקום כל כך חי ממלאת לי את הריאות באוויר. אני לא מרגישה את המאמץ ובעצם, אני אפילו נהנית!
צילום: @roco_runs
בחצי חיוך אני מתמזגת לתוך העיר שלי ומנפנפת מראשי את הטענה של חברי הטוב ח', שנהייתי סחית. אני לא סחית! אני אומנם רצה, אבל אני רצה אל תוך הלילה התל אביבי. אני בדיוק במקום אליו אני שייכת. בפנייה לשדרות בן גוריון אני מבינה שאני לא גרה בבועה התל אביבית, אלא בבועה קטנה הרבה יותר, בועת רוטשילד-שינקין, ויש בעיר הזאת עוד כל כך הרבה לאהוב. יש בה עוד כל כך הרבה פינות קסומות שנמצאות במרחק של כמה דקות ריצה, עם נוף אנושי אחר, שבו אף אחד לא ממש מכיר אותי, כך שבמרחק של כמה דקות ריצה אני יכולה להיות מישהי אחרת, ככה סתם, רק בשביל הכיף שבזה.
החרדה נשכחה.
יש מלא חיים.
קצת מחבבת את הריצה הזאת.
צילום: @roco_runs
אפי מאמנת הברזל מורידה אותי לחוף הים. הנוף האנושי מתפוגג, רק מרחב עצום נטול מחסה פרוס לפנינו. אין איפה להתחבא. מפלס החרדה עולה ויחד איתו מגיעה גם התשישות.
אנחנו חותכות לעיר דרך מגדל שלום, שם השעון של אפי מצפצף: עברנו חמישה קילומטר. מתחשק לי להפסיק, אבל המבנה הסובייטי יודע שעם חמישה קילומטר לא מגיעים לסן פרנסיסקו. מאמץ אחרון.
צילום: @roco_runs
בחזרה לרוטשילד, הקומפורט זון שלי. אני שוב בבית, האוויר חוזר לריאות והצפצוף המיוחל מגיע: שישה קילומטר! בדיוק מול "קפה אירופה", שם עומד ח’ ממש בכניסה. מהצד השני של הכביש אני צועקת לו בלי בושה: סיימתי לרוץ שש ואני לא סחית! תביא צ’ייסר!
@nastyalisansky
