המושג פליסה, הידוע כטכניקה של הטמעת קפלים באריג, עתיק כמו השיח על אופנה.
הפליסה מלווה אותנו מפסלי שיש יווניים של דמויות נשיות עטויות בשמלות אבן לבנות ומעודנות-קפלים, ועד אמן הטקסטיל הוונציאני מריאנו פורטוני, שבתחילת המאה ה-20 שידרג את הטכניקה העתיקה בעבודות המשי הנודעות שלו. אחר כך הגיע הדימוי המפורסם של מרילין מונרו עם חצאית הקפלים הלבנה המתרוממת ברוח, והפך את הפליסה לחלום אוניברסלי. בסוף המאה ה-20 העניק אמן האופנה איסי מיאקי לפליסה פרשנות חדשה, השואבת השראה מבגדים אסייתיים מסורתיים.
בישראל של שנות ה-60 לא היתה המלתחה של ילדותנו שלמה ללא חצאיות פליסה מבדים שונים. החל בחצאיות התלבושת האחידה של בית הספר היסודי ועד חצאית מצמר כחול לחגיגות שנלבשה עם חולצה לבנה פשוטה. שכיחות החצאית נבעה אולי ממבנה הקפלונים הפשוט והקל לביצוע. מספיקה חתיכת בד בגודל המותן הרצוי וחישוב עומק הקפלים – והנה, יש חצאית!
בחופשת הקיץ אספנו צדפים שנראו כחצאיות פליסה. במסע שוטטות בחופי הים העלו צדפי הפליסה שוב את זיכרון הילדות וחצאיות הפליסה של פעם. כך עלתה בדמיוננו ההשראה ליצירת אוסף חצאיות צמר דק מקופלות ומגוהצות בטכניקה הידועה.
לביצוע הפליסה חיפשנו ומצאנו בית מלאכה קטן וותיק בתל אביב. בית המלאכה עבר בירושה מאם לבנה, אשר עדיין עובד כאומן הפליסה המקומי, ואולי האחרון. כשנכנסים למקום העבודה, התחושה היא של זמן שעמד מלכת. שולחן עץ ממורט, גלילי קרטון המשמשים כתבנית ליצירת קפלים בגדלים ומרחקים שונים, ותנור אדים ישן בו "מבשלים" את הבד המגולגל בתוך קרטון. הבד נאפה בטמפרטורה של כ-100 מעלות ליצירת הקפלים המגוהצים, אשר נטמעים ונשארים בו לתמיד.
