סטיב מאדן יושב במשרדו הניו יורקי ולא מסוגל לנשום. "האף שלי סתום", הוא מתלונן, נשען על כורסת העור שלו ומסדר את כובע הבייסבול הנצחי שלראשו, אשר הפך במרוצת השנים לסימן ההיכר שלו. אני שולף בקבוקון עם משאף מחומרים טבעיים בריח אקליפטוס ומציע לו הסנפה שתפתח לו את הנשימה. "תאמין לי", הוא אומר, "הסנפתי דברים גרועים מזה בחיים".
כך שמעתי.
הוא לוקח שאיפה מהבקבוקון ונאנח, "הו, אקליפטוס, היש ריח טוב מזה בעולם?"
בוודאי שיש, ריח של נעליים חדשות.
"אכן, ריח של נעליים חדשות שיוצאות מהמפעל הוא הריח הטוב ביותר".
ריח הנעליים החדשות מכה באפו של כל מי שנכנס בשערי בית האופנה של סטיב מאדן בלונג איילנד סיטי, ניו יורק. הקומפלקס של מאדן, הממוקם במרחק עשר דקות נסיעה מלב מנהטן, מורכב מבניין משרדים לא גדול, הבנוי כמבוך עם קירות צבועים באפור וורוד, ומחובר בטבורו למפעל נעליים שמנפק מדי יום כשלושים דגמים חדשים. מאז הקים את החברה בסוף שנות ה-80, חולש מאדן על מאות בוטיקים ב-55 מדינות על הגלובוס, כולל ישראל החל משנת 2007.
עוד בערוץ האופנה
בחדר הסאמפלים הסמוך למשרדו פזורות מאות נעליים שיגיעו בעוד שבועות ספורים אל החנויות, חלקן מזכירות דגמים של בתי אופנה נודעים כמו לובוטן או סלין. כמו תמיד אצל מאדן, הכול מהיר ועצבני, ישיר ואמיתי. "אתה יכול לשאול אותי הכול, למעט חיי הסקס שלי", הוא מכריז בתחילת הראיון הפרונטלי הראשון שהוא מעניק לתקשורת הישראלית.
מאדן, 56, נחשב למי ששינה את פני תעשיית הנעליים בארצות הברית. עם אסטרטגיית המחיר ההוגן והיכולת לתרגם טרנדים בקצב מהיר, הוא הפך לחלוץ העולמי של הייצור המהיר בתחום הנעליים. בשעה שהמתחרים שלו עובדים חצי שנה מראש, מאדן מעצב, מייצר ומפיץ בתוך שבועות. "אין עוד מישהו כמוני בביזנס שעושה נעליים טרנדיות לנשים צעירות ובמחיר טוב, כפי שאנחנו עושים בעשרים השנים האחרונות", הוא אומר בגאווה במבטא הניו יורקי שלו.
בשבועות האחרונים עלה שמו לכותרות בנסיבות שהוא עצמו היה מעדיף להדחיק: עלייתו לאקרנים של סרט הקולנוע "הזאב מוול סטריט", בכיכובו של ליאונרדו די קפריו - אורגיה של סקס, סמים וכסף בבימויו של מרטין סקורסזה. הסרט מגולל את סיפור עלייתו ונפילתו של הברוקר ג'ורדן בלפורט, נער הפלא האמריקאי שעשה את הונו מהרצת מניות. בלפורט ומאדן היו חברי ילדות בשכונת קווינס בניו יורק, שני צעירים יהודים מהפרברים שחלמו לכבוש את העולם.
בלפורט נעצר בשנת 1998 ונשלח לכלא על הרצת מניות, שנעשתה גם לטובת גיוס הון עבור חברו הטוב סטיב מאדן, המגולם בסרט על ידי ג'ייק הופמן, בנו של דסטין הופמן. לאחר שנעצר על ידי ה-FBI הלשין בלפורט על מאדן, שבעצמו נשלח לכלא הפדרלי לתקופה של 41 חודשים, בעוון הרצת מניות והונאת ניירות ערך. לאחר שיצא מהכלא, התחתן והביא לעולם שלושה ילדים.
מאדן מעקם את הפנים כשהוא מתבקש להתייחס לפרשה שוב, בעקבות עליית הסרט שלדבריו, מציג אותו באופן מעוות בדמות של חנון יהודי. "זה סיפור ישן", הוא אומר. "זה סרט טוב, ארוך מדי לטעמי. זה לא סרט עליי, אבל אני חלק ממנו. אני חושב שהסיפור על סטיב מאדן חשוב לסרט, אבל הדמות עצמה לא".
איך הרגשת לראות את דמותך על המסך?
"הרגשתי לא בנוח לראות איך מציגים אותי. זה הציף אצלי הרבה דברים מהעבר. הסיפור בקצרה הוא שהייתי מעורב עם ג'ורדן, שאמר שהוא יכול לסייע לעסק לצמוח, וזה מה שזה היה בסופו של דבר. לא אמרנו לעצמנו, 'בוא נלך לעשות פשעים ונריץ מניות'. ככה הביזנס עבד אז. אל תשכח שזה דברים שהיו לפני 22 שנה".
היית נאיבי?
"אני לא נאיבי היום ולא הייתי נאיבי גם אז. אל תשכח שעבדתי עם ישראלים הרבה שנים".
את דרכו בתעשיית הנעליים החל מאדן כשעבד כמוכר בחנויות נעליים של ישראלים במנהטן. הוא היה אז צעיר יהודי-אמריקאי בן 22, ומהר מאוד התברג בתחום. בשנת 1990 הקים את "סטיב מאדן" יחד עם השותף הישראלי אלפי מווארדי, שכיום הוא חרדי, אב לשמונה המתגורר בפלורידה. "חלק גדול מחיי ביליתי עם ישראלים", הוא אומר. "לאחרונה הבחנתי שהישראלים שעבדתי איתם באותה תקופה שונים מאוד מהישראלים שאני עובד איתם ב-2014".
באיזה אופן?
"הם היו מאוד קשוחים סגנון העבודה שלם הדהים אותי, ולא לטובה. מוסר התשלומים אצל כל הישראלים, ללא יוצא מן הכלל, היה לא טוב. אני זוכר שהיה לי דין ודברים עם בחור בשם עזי מחנות ברחוב 14 במנהטן. הוא היה בחור נחמד, אבל אני בחיים לא אשכח איך הוא תמיד היה לוקח סחורה ועובד איתי בהקפה. תמיד הוא היה חייב לי כסף, עד שיום אחד לקחתי ממנו את הכסף והחלטתי להפסיק לספק לו סחורה. הוא השתגע. עזי היה בחור מאוד גדול, פיזית, ופתאום הוא התחיל לבכות כמו ילד קטן. אני בחיים לא אשכח את זה. זה גרם לי להבין שהביזנס שעשיתי איתו בכלל לא היו מבוססים על כסף, אלא על שליטה. לישראלים יש את זה, את הקטע של להיות סופר מתוחכמים, תמיד צעד אחד לפניך. היום העבודה עם ישראלים היא הרבה יותר רגועה. אני מרגיש שהם עדיין סוחרים קשוחים, אבל אני מאוד מרוצה מאופן העבודה עם הפרטנרים הישראלים שלי".
על אף ההצלחה הבינלאומית שלו, למאדן יש בטן מלאה על תעשיית האופנה האמריקאית והעומדים בראשה. בראיון עבר סיפר כי מטופש בעיניו שהראפר והמעצב פי.דאדי הוא חבר ב-CFDA (ארגון הגג של מעצבי האופנה האמריקאים), בשעה שמאדן עצמו נותר מחוץ לחומה הבצורה של הארגון היוקרתי. "זה בהחלט מצב מופרך", הוא אומר השבוע. "זאת תמיד שאלה שאני לא יודע איך לענות עליה בלי להיכנס לצרות. האם אני מעתיק נעל של כריסטיאן לובוטן ונותן לה אינטרפרצטיה? לחלוטין. האם אני מעניק פרשנות משלי לנעלי סלין? אבסולוטלי, אבל בסופו של דבר אני מעצב את המספר הגדול ביותר של נעליים באמריקה. כל יום אנחנו עושים נעליים. אז מדוע מישהו שמוכר נעליים ב-70 דולר לא מתקבל ל-CFDA? אולי בגלל שאנחנו מעניקים אינטרפרטציות לנעליים של בלנסיאגה או לואי ויטון שעולות אלף דולר?"
ומה אתה עונה לעצמך?
"שזאת העבודה שלי, להביא את האופנה הטרנדית להמונים, אבל ה-CFDA רואים אותי רק כמישהו שמעתיק נעליים. אם תבדוק, תגלה שכולם עושים אינטרפרטציות. ממארק ג'ייקובס ועד הביטלס. אני רק יותר כנה כלפי זה".
אז אתה רוצה להיות חלק מה-CFDA או לא?
"איי דונט גיב א-שיט. היה לי רגע שמאוד רציתי, אבל היום זה לא מעניין אותי. מה שמעניין אותי היום זה לראות אלפי נשים בעולם הולכות בנעליים שלי".
ומה עם היוקרה שבהכרה של תעשיית האופנה?
"אני גם רוצה לזכות באוסקר, אז מה? בשורה התחתונה, זה עניין של פרוטקציה. פי.דדי או לא, זו לא השאלה. הוא קריאטיבי, אבל יש עוד רבים אחרים וטובים, וה-CFDA עושה את ההחלטות שלו בעצמו".
השארת את האגו בצד?
"המטרה שלי השנה היא להפוך לאדם טוב יותר, ולאיש עסקים טוב יותר. לשים את האגו שלי בצד. כי לא תמיד אני יודע אם זה האגו שלי מדבר או שזה אני. Your Ego Is Not Your Amigo, ולפעמים אני עושה החלטות מתוך מקום של היבריס. מה שאני מאחל לעצמי ב-2014 זה למצוא את הבלאנס. להבין שסטיב מאדן הוא לא מרכז העולם".
