כל פרפורמר מתחיל יודע שהכול מתחיל ונגמר באטיטיוד. כלומר, באופן שבו הוא נע, מתנהג, נושא את עצמו. כמו שאמר פעם המנהיג הבריטי ווינסטון צ'רצ'יל: אטיטיוד הוא דבר קטן, שמוביל לשינוי גדול. האטיטיוד, עמדה או גישה בעברית, ניצב גם בבסיסו של סגנון הריקוד הוותיק Voguing, שעושה דרכו בשנה האחרונה אל אולמות הסטודיו לריקוד ולחוגי הספורט. הטרנד החדש לא רק שורף קלוריות, אלא מאפשר למשתתפים To Strike A Pose, כמילות הלהיט הנצחי של מדונה משנת 1990: Vogue.

עוד בערוץ האופנה

החודש התוודענו לשיעור ווגינג בחסות חברת נייקי, שקיבצה בברלין עורכות אופנה מאסיה ומאירופה לטובת השקת הקולקציות החדשות של המותג, ועל הדרך, העלתה את כל העיתונאיות על טייץ וחזיית ספורט של נייקי והכניסה אותן לקצב הווגינג, בשיעור שהוציא את הדוגמנית מכל אחת ואחת מהמשתתפות.

הרבה לפני שמדונה גילתה את הפוזה, או את מיתרי הקול שלה, נולד ריקוד הווגינג בנשפים של גייז בניו יורק בתחילת שנות ה-60, כתנועה סגנונית של גברים, רובם שחורים, אשר רקדו לצלילי מוזיקה שהתבססה על התנוחות, ההליכה והפוזות של דוגמניות באותם ימים. בניגוד לדהירה הסוסית והקשוחה של דוגמניות בעידן החדש, בשנות ה-60 וה-70 ההליכה על המסלול היתה תיאטרלית במיוחד וכללה הנפות ידיים, מימיקת פנים חזקה ותנועות חדות שהותאמו לסגנון הבגדים המוצג ונראו למרחקים. הסגנון הזה אומץ על ידי אותם גברים, רובם שחורים, אשר חשקו באותו זוהר מדומיין והעניקו לו פרשנות נוספת, חוצת מגדר וגזע.

"הרעיון הבסיסי היה ליצור תנוחות נשגבות יותר, ועד מהרה זה החל להופיע בנשפים. תחילה הם כינו את זה 'פוזינג' ואז זה נקרא 'ווגינג', על שם המגזין כמובן", כתב הדי.ג'יי דיוויד דה פינו בהקדמה לספר Voguing and the house ballroom sceneof new york 1989-92 (הוצאת ‪Soul Jazz Books‬), אשר ראה אור בשנה שעברה וסיקר את תרבות הווגינג. כאמור, בשנה האחרונה עושה הווגינג את דרכו גם לחדרי הסטודיו כחלק מסגנון ריקוד לגיטימי. על אף שלא מדובר בשיעור קיק בוקסינג מאומץ, שישלח אתכם היישר למקלחת עם חולצה רטובה, הפופולאריות שלו גואה כי הוא מחזק קואורדינציה, מגמיש את הגוף ומסייע ביציבה.

במסגרת שבוע האופנה בלוס אנג'לס, התקיימה בשבוע שעבר תצוגה של המותג Marco Marco, שבה במקום דוגמניות עלו על המסלול רקדנים, דראג קווינס וטרנסקסואלים – כולם דמויות מוכרות מחיי הלילה של ניו יורק ולוס אנג'לס. חלק מהרקדנים השתמשו בתנועות ווגינג, שהציגו בעיקר אותם ופחות את הבגדים המינימליים שלבשו. דוגמה נוספת למגמה נמצאת בסרטון הווידאו החדש של אמנית הדראג נונה שלאנט, בכיכובו של רקדן בת שבע שאמל פיטס.

גם בישראל מתקיימים מספר שיעורי ווגינג, שאת חלקם מעביר הכוריאוגרף והמורה להיפ הופ עומרי משה מסטודיו בי סטריט שברמת גן. לדבריו, הקהל שמגיע לשיעורי הווגינג מורכב בעיקר מרקדנים מקצועיים, אבל לא רק. "מגיע קהל שרוצה לשפר חדות, עבודת ידיים זריזה ומימיקה בפנים", הוא מסביר. "על אף שנדמה כי ווגינג הוא סגנון ריקוד נשי, לא כך הדבר, אלא הוא מכוון להקצנה של הפרסונה, של חדות התנועה, האטיטיוד. גם כשמלמדים את סגנון הווגינג, אין הכוונה לכוריאוגרפיה, אלא לאלמנטים וטכניקות מהסגנון. זה בסופו של דבר שיעור פריסטייל, ואין בו מערך מובנה כמו בסגנונות ריקוד אחרים".

משה טוען כי הווגינג תמיד היה בשטח, כך שקשה לו לראות בו מגמה חדשה. עם זאת, קשה להתעלם מההתעוררות הנוכחית, שעליה יעידו גם הסרטונים הרבים מהשנה האחרונה ביוטיוב, שמסייעים לאנשים ללמוד כיצד לרקוד ווגינג, אשר מאשרים כי הסגנון נמצא בימים אלו בפריחה מחודשת. האם תצאו משם רזים וחטובים יותר? שוב, תלוי את מי שואלים. "זה לא שיעור שאתה בא להזיע בו", אומר משה בנחרצות. "אתה בא ללמוד כלים וטכניקות". אבל אם אתם נמנים על ז'אנר האנשים שיוצאים עם חולצה רטובה ונשימה מפרפרת משיעור יוגה, אין ספק שתשרפו לא מעט קלוריות בזמן שתרקדו מול המראה כאילו אתם מדונה, או מינימום לינדה אוונג'ליסטה.