>>>
הספר "עריסת חתול" של קורט וונגוט נפתח בתיאור תופעת ה"טנרב":
"האנושות עשויה צוותים-צוותים, צוותים שעושים את רצונו של האל, ומעולם לא נתגלה להם מה הם עושים. צוות שכזה קרוי טנרב".
>>>
כשהייתי בניו יורק באוקטובר, נפגשתי עם נילי לוטן. עוד לפני שנפגשנו, רק מלהסתכל על הבגדים שלה, ידעתי שהיא חברת טנרב.
>>>
נילי לוטן היתה שכירה במשך עשרים שנה לפני שפתחה את העסק שלה, או כמו שהיא מנסחת את זה:
כשזה קרה, הייתי בשלה לזה לגמרי. זה לקח רק עשרים ומשהו שנה.
>>>
כה אמרה נילי לוטן:
"הנשים שאני מוכרת להן הן כאלה שלא צריך לעזור להן להתלבש. הן יודעות מה מתאים להן ומה הן אוהבות ולא צריך לשכנע אותן או להסביר להן. זה לא התפקיד שלי. אני לא סטייליסטית.
צורת המחשבה שלי היא סגנון ולא אופנה. אופנה היא משהו זמני שמתחלף. לאישה לוקח זמן לבנות סגנון אישי, וזו חובתה של נערה לשים פוקוס על ההבנה מי היא ואיך היא מבטאת את עצמה בלבוש. לבוש הוא חלק ממודעות עצמית. ברגע שאת מבינה מה טוב לך ומה נוח לך, את נראית יפה וזה בכלל לא משנה מה את לובשת. זה קורה כשהפנים פוגש את החוץ. כל פריט שאני מייצרת הוא הכי מושלם, אבל מי שקונה אותו צריכה לחשוב איך היא מתקשרת אותו לעולם. הבגדים שלי מאד לא מתחנפים, הם לא מנסים למצוא חן בעיני גבר. הכל מופנה פנימה. זה סגנון שמחזק. וזה סגנון שמושך סוג מסוים של נשים. הכל מאד מינימלי ופונקציונאלי, מאד פשוט ומשאיר הרבה מקום לביטוי. כשהבגד במראה נקי זה עוזר לך, הוא לא נהיה הדבר עצמו והוא לא משתלט עלייך".
(הראיון המלא שלי איתה התפרסם ברביעי האחרון ב"זמנים מודרניים").
>>>
פרט טריוויה שעשוי לסייע לך מתישהו:
על התוויות של הבגדים של נילי לוטן מופיע המספר האישי שלה מהצבא.
>>>
לפני מאה שנה הייתי מש"קית ת"ש של טירונים בבסיס בדרום הארץ.
באחד הימים נקעה אחת הפקידות הפלוגתיות את רגלה עת ירדה מהג'יפ של המ"פ בשובם מהשטח. כבר באותו ערב יצאה גזירה מלשכתו של המח"ט: מעתה והלאה אין לחיילות אישור לעלות על ג'יפים בדרכן לשטח. מכיון שאותן חיילות (פקידות פלוגתיות, מש"קיות ת"ש ומש"קיות חינוך) לא קיבלו פטור מירידה לשטח, רק מהעליה על הג'יפ, הן נאלצו לצאת מדי ערב למסע רגלי בן כחצי שעה בתוך הפודרה המדברית.
זה מה שלבשתי באותם מסעות ליליים: בגדים אזרחיים בהירים, סנדלים צבאיים ואת הז'קט הצבאי של הרס"פ. ממש כמו בלוקבוק של נילי לוטן.
>>>
עוד פרט טריוויה שעשוי לסייע לך מתישהו:
נילי לוטן נשואה לדויד ברוזה. "דניאלה" (מילים: יהונתן גפן) הוא אחד השירים שלו שהיא אוהבת במיוחד.
