או-טו-טו מסתיים החופש הגדול והילדים חוזרים לבית הספר. מישהו חושב שחופשה בת חודשיים היא
קצרה מדי? יש איזו סבתא שמרגישה שעדיין לא מיצתה? איזו אימא שעדיין לא הותשה? אל תענו לי.
אני יודעת את התשובה: כוווולם שמחים לחזור לבית הספר!
ההכנות לבית הספר כבר בשלבי סיום. הבגדים מוכנים בארון. הספרים והמחברות ארוזים, ורגע לפני
שילדינו החמודים ילבשו את התלבושת האחידה וייצאו למסע הישרדות בן אלפי ק"מ, אני רוצה לספר
לכם משהו על תלבושת אחידה מהזווית שלי: קודם כילדה, אחר כך כאימא לילדים
ועכשיו כסבתא לנכדים. אתייחס כאן אל השינויים שחלו בתלבושת האחידה, לא רק מהבחינה האופנתית,
אלא גם מבחינה חברתית, ואנסה להסביר באמצעותם את השינויים שחלו בחברה הישראלית החל
מהימים שאני הייתי ילדה ועד היום.

תלבושת אחידה בבי"ס אליאנס, 1935. מאוסף צילומי משפ' בר-יוסף
שנות החמישים המוקדמות. אני תלמידה בבית הספר היסודי כי"ח בטבריה. אני לובשת לבית הספר
תלבושת אחידה מוקפדת מאוד: שמלת-סינר בצבע כחול כהה שנרכסת בגב בשורת כפתורים, בעלת
צווארון לבן מעוטר בתחרה וסרט נוקשה בסגנון פפיון קשור מלפנים.
התלבושת הזאת היא אחידה במלוא מובן המילה. אין בה מקום לאלתורים. היא מוקפדת עד הפרט
האחרון ולא משאירה מקום לספק. היא מתאימה לחינוך הנוקשה של אותם ימים. רוב עובדי ההוראה
בשנות ה-50 היו מורים. למורה קראו אז אדון שמעוני, ולא יוסי, למשל. כשהמורה נכנס לכיתה כל
הילדים היו חייבים לקום. תלמיד שעבר עבירת משמעת היה צריך לעמוד בפינה עם הפנים לקיר, ואף
אחד לא העז למחות על כך או לסרב פקודה.

תלבושת אחידה בביה"ס הריאלי: הבנות בשמלות, הבנים במכנסיים. באדיבות דן רז
שנות החמישים המאוחרות. אני תלמידה בבית הספר הריאלי העברי בחיפה. אני לובשת חצאית
אפורה, חולצה לבנה וסוודר כחול כהה בחורף, ושמלה בצבע תכלת עם צווארון לבן בקיץ. בחזית
החולצה מתנוסס המשולש הכחול עם הסיסמה "והצנע לכת". הבנים לובשים מכנסי חאקי קצרים
וחולצת חאקי בקיץ, ובחורף מכנסי חאקי ארוכים עם סוודר כחול וכמובן עם סמל בית הספר.
מה זה אומר על החברה הישראלית בשנות ה-50? זוהי חברה שמתנהלת לפי חוקים אידיאולוגיים
(בלי זה לא היה ניתן אז לכפות את משטר הצנע, למשל). הערכים הלאומיים והמחויבות החברתית הם
דומיננטיים. הטיפוח האינדבידואלי של כל תלמיד עדיין לא תופס מקום בהוויה החינוכית של אז. זוהי
חברה סוציאליסטית המקדשת את השיתוף המתבטא בערכי העבודה והלאומיות.

תלבושת אחידה בסוף שנות ה-70. באדיבות עודד רז
שנות השבעים המאוחרות. בני הולך לכיתה א'. הוא לובש חולצת כפתורים בצבע תכלת (או כתום)
ומכנסי ג'ינס. הבנות לובשות אותו הדבר. התלבושת האחידה מהוגנת בהחלט, אם כי מדקדקת פחות
בפרטים. רוב המורים הן מורות. אף תלמיד לא קורא למורה גברתי ובטח שלא קם כשהיא נכנסת
לכיתה.
החברה הישראלית עברה בינתיים את הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. עכשיו זוהי חברה
שונה. "קודם אני ואחר כך המדינה", הצהיר אז יהונתן גפן וכולם הסכימו. התלבושת האחידה עדיין
בסגנון פורמלי (חולצת כפתורים), יש כבר שוויון בין בנים לבנות, והמשמעת עדיין מוחלטת, אם כי
מתגלים פה ושם סדקים בסולידריות החברתית.

שנות האלפיים: טקס סיום: חולצת טריקו לבנה ומכנסי ג'ינס
שנות האלפיים. נכדי הולך לכיתה א'. השינויים שעוברת התלבושת האחידה שלו משקפים את השינוי
הגדול שחל בחברה הישראלית. חולצת בית הספר היא חולצת טריקו במגוון צבעים אפשריים ועליה
מודפס סמל בית הספר. חולצת טריקו מסמלת את ההיפך הגמור מחולצת כפתורים. זלזול במקום
הקפדה. חיפוף במקום התמדה. זריקות במקום מהוגנות. חולצת טריקו יכולה להיות לפעמים מקומטת,
לפעמים סתם זרוקה.
מכנסי ג'ינס הם המדים הלא רשמיים של כל ילד וילדה בכל מקרה, כך
שתלבושת בית הספר הנוכחית לא ממש מייצגת סולידריות חברתית אמיתית. נכון שהיא עדיפה על
חולצות בטן או על מכנסי גלישה, אבל תלבושת כזאת מאפשרת מרווח גדול של וריאציות ואילתורים
ומצמצמת את המשמעות של הדגשת השיוויון והשיתוף, שהיא מטרתה העיקרית.
ואיך אפשר בלי סלבס בתלבושת אחידה? אז ליקטתי בשבילכם כמה אושיות מהעבר הקרוב והרחוק.

ג'ון לנון בתלבושת אחידה, 1948. צילום: גטי


הנסיך צ'ארלס, 1957. צילום: גטי


הנסיכה אן, בתה של המלכה אליזבט, 1964. צילום: גטי

הנסיכה דיאנה עם וויליאם והארי ביום הראשון בבית הספר, 1989. צילום: גטי


מדונה משיקה את ספרה "הרפתקאות אבדי" בבית ספר בלונדון. צילום: גטי