אהבתי את ליברטי. מודה. למרות שאין לי שום הוכחות שליברטי אהב אותי. לפגוש את ליברטי היה
בשבילי תמיד מין סוג של בריחה מהמציאות. מן השגרה. מן ההמוניות. עם ליברטי הייתי על פלנטה
אחרת. לבלות יום עם ליברטי היה בשבילי יותר טוב מסרט. יותר טוב מהצגה. יותר טוב ממוזיאון.
הרומן שלי עם הכלבו הלונדוני ליברטי נמשך המון שנים. נכון שלא נפגשנו כל יום. לפעמים לא התראינו אפילו
שנתיים-שלוש. אבל תמיד כשנפגשנו, היה קסם באוויר. הייתי מהופנטת. מוקפת תחושה של
אושר גדול. כי ליברטי היה בשבילי מקור השראה בלתי נדלה.
אבל לפני שבועיים הסתיים הרומן שלי עם ליברטי. ממש בלי שום התראה מוקדמת. ככה פתאום.
הגעתי לשם מלאת ציפייה כמו תמיד. בתחילת הפגישה הכול היה כרגיל. התפאורה המוכרת
לא השתנתה. עקבות הזמן האבוד ניכרו בכל פינה.
פתאום גיליתי כי כל מה שאהבתי כבר לא היה שם יותר. הכל היה כמעט כמו תמיד,
אבל משהו בכל זאת היה שונה. אחר. לא כמו שחשבתי שיהיה. ואני ניסיתי. ממש ניסיתי לשמר
את העונג הישן. עוד קפה אחרון. עוד מבט. אבל לא. זה לא זה. ופתאום היה ברור לי שזה הסוף.
אז זהו. אני וליברטי - כבר לא!
מצלמת את ליברטי: תמונה אחרונה למזכרת
על הרומן שלי עם ליברטי כתבתי כמה פעמים בבלוג שלי.
לפני שבועיים ביקרתי שוב בליברטי. בדים. חוטים. רהיטים בסגנון אר-נובו ואר-דקו. שטיחים
אוריינטליים. הכול כרגיל. אבל משהו היה שונה. אל מקדש האר-נובו חדרה רוח אחרת.
סוג אחר של רעש או אולי של שקט. אנשי מכירות שהגיעו ממקומות אחרים. תרבות שיחה
אחרת לגמרי. המעליות נשמעו פתאום חורקות והיושן כבר לא היה סקסי כמו פעם.
אחר כך הלכנו לשתות קפה במסעדה של ליברטי. שום קשר בין ההגשה של אז ובין זו של היום.
שולחן שיש עירום. כלי חרסינה שגרתיים למדי. איפה המפיות המעומלנות? כלי הכסף? העוגיות
הקטנות שמוגשות על יד הקפה מבלי לבקש?
קפה בליברטי 2011. לא דומה בכלל להגשה של פעם
ובתפריט, במקום סקונס בריטיות - לא תאמינו... חומוס וקוסקוס!
ביקשתי שוב את התפריט כדי לבדוק שאני לא טועה. לא. לא טעיתי.
בליברטי אפשר כבר לאכול חומוס. כן. גם קוסקוס. ועוד כמה מאכלים מזרחיים שאפילו אני לא מכירה. המחירים בליברטי כבר ממש בסדר, כי גם השטרלינג כבר לא מה שהיה.
שתינו את הקפה. אכלנו קרואסון חסר השראה. שילמנו ויצאנו, ובדרך החוצה קברנו עוד חלום
מאירופה של פעם שהתנפץ אל קרקע המציאות.
קראו עוד על ליברטי בבלוג של אילה רז
