כמו כל פועלת קשת יום במשרה מלאה, גם אני נוהגת בחודשים האחרונים להטביע את התסכול, העייפות והמשכורת שלי בשופינג רגשי. ומאחר והשבוע האחרון היה מתסכל נפשית במיוחד, אל תשאלו, נאלצתי לחפש אפיקים יצירתיים לשחרר עליהם קצת כסף, על מנת לזכות ברווחה ופורקן, גם אם זמניים ביותר. לצורך העניין גייסתי את חברתי נרקומנית השופינג הנפלאה, מעיין. ממש כמוני וכמו יתר אנשי הפרולטריון המועסק, גם מעיין מחכה בקוצר רוח לעשירי לחודש, היום בו המינוס מתכסה והיד יכולה סוף סוך להשתחרר על הדק בולמוס הקניות. מאחר ויש לי עבר עשיר של עוני, מינוסים וקניות אימפולסיביות, עברתי לפני כ- 3 שנים לבנק הדואר. קרי, אין באפשרותי למשוך מהבנק יותר ממה שנמצא בחשבון (להיכנס למינוס) ואין באפשרותי להוציא כרטיס אשראי או כספומט. כשאני רוצה להוציא כסף - אני חייבת לגרור את עצמי לסניף הדואר הקרוב ולשחרר ידנית כסף מהפקידה. התוצאה: קסם. היום חשבון הבנק שלי עמד על הסכום המרהיב של 10,453 ש"ח. פלוס. אדיר.
ובכן, לצערי, לאחרונה גיליתי את הטריק הארור שנקרא כרטיס אשראי חד פעמי. מדובר בכרטיס אשראי של בנק הדואר אותו ממלאים בסכום שלא יכול לעלות על 1,000 ש"ח ולאחר שהם מתחסלים - זורקים אותו לפח. אי אפשר להטעין אותו מחדש או משהו כזה. חוץ מזה, הוא עולה 27 ש"ח. אז מה אכפת להם. בכל אופן, לרגל הילולת הקניות עם מעיין הטענתי לי כרטיס ויצאתי לדרך. האמת שזו הפעם השנייה השבוע שהטענתי כרטיס ב- 1,000 ש"ח ויצאתי לחינגת קניות. אלוהים, צריך לקשור אותי. קניתי הרבה מצעים עם הכרטיס הקודם. מצעים זו האובססיה החדשה שלי. צריך לקשור אותי. אה, ותראו את התיק החדש שלי למעלה, חיקוי מופלא של פרואנזה סקולר 1, תוצרת אלדו. צריך לקשור אותי.
המטרה הרשמית של הסיבוב היום היתה למצוא נעליים לקיץ. יש לי זוג נעליים מקסים שקניתי בפריז, אבל אני כל כך אוהבת אותן שאני לא מסוגלת ללכת איתן בכלל. לא רוצה שיקרה להן כלום. משום מה יש לי הרגשה שהנעליים האלו ייגמרו כמו סיגריה אם אני אסחף בשימוש. אז אני לא משתמשת בהן בכלל. מגוחך. מעיין ידעה בדיוק מה היא מחפשת - סנדלים שטוחים לעבודה ונעלי פיפ-טואו בצבע ניוד - הצבע שלה לקיץ הקרוב. אני הייתי פחות מכוונת מטרה, כל מה שהיה חשוב לי זה לפרוק כספים ולמצוא נעל שתהיה קוקסנלית מספיק ועם זאת הולמת את שהותי רבת השעות בנתניה.
החלטנו ללכת על דיזינגוף, שכן במסלול עוקף העיר עמד לצאת לדרך מצעד הגאווה. אירוע מתיש ובזוי לכל הדיעות. אני חושבת שהטיפוסים האלו היו בדיוק בדרכם.
התחנה הראשונה שלנו הייתה מעין חנות ספורטיבית על פינת פרישמן דיזינגוף, שם ניתן למצוא כפכפי פסים של אדידס במבחר צבעים ניאוניים ובמחיר הולם בהחלט של 149 ש"ח. אני מאוד רציתי כפכפי אדידס שכאלו, כמחווה לפועלו הסרטוריאלי של מארק צוקרברג, אך מעיין הטילה וטו. כפכפי פסים של אדידס מסתבר, זה ללסביות. לא דחוף לי לצאת לסבית, ובכלל, החנות ממש מתחת לבית שלי ואוכל לרכוש אותן גם ביום ראשון. היום יש לי בדיוק 1,000 ש"ח וצורך לקנות משהו מופרך ולא יומיומי.
עשינו את הסבב הרגיל בשופרא (מיותר), החשמל 15 (איך נפלו גיבורים) והגענו למשושית חיינו - בוטיק בלומרין. בלומרין זו בעצם רשת של חברת הנעליים הנ"ל אבל הסניף של רחוב דיזינגוף הוא קצת יותר בוטיק מאשר רשת וטוב שכך. אני קונה שם נעליים כבר כמה שנים ותמיד נדהמת מחדש לגלות שהם מצליחים לנחש בדיוק
למה אזדקק בעונה הקרובה. חוץ מנעליים, לבלומרין דיזינגוף יש נטייה להביא מחו"ל גם כל מיני תיקים ממותגים למיניהם. פעם הם היו מביאים רק ג'וסי קוטור, אבל היום אפשר למצוא אצלם גם מעט דגמים של טורי בורץ' ואפילו, אללי, קצת מארק ביי מארק ג'ייקובסים ישנים. בניגוד לדעה הרווחת לאחרונה, לי אף פעם לא נמאס ממארק ג'ייקובס. מעיין, עמוסת חושי קוטור מעודנים כתמיד, איתרה מיד את החתיך הקטן הזה בפינת החנות:
מחיר לצרכן: 1,200 ש"ח. איי דונט טינק סו
על מנת לשכוח את הקלאץ' הלוהט נאלצנו להמשיך בסיורינו תוך שאנחנו מתחמנות דרכים שונות באמצעותן נשוב לבוטיק לקראת סגירה ותוך שהזבנית תימצא באפיסת כוחות נצליח לשכנע אותה להוריד את מחירו של הקלאץ' ל-250 ש"ח. אחת מאיתנו חייבת לקחת את הקלאץ' הזה איתה הביתה, החלטנו בארשת פנים לאת חשיבות ונחושה בהחלט.
את הבחורה המתוכשטת הנ"ל מצאנו בסניף של שני בר, אליו הגענו על מנת לנסות לשכוח קצת את מחירו של הג'ייקובס. היא עובדת בחנות והכינה בעצמה את השרשרת הראויה בהחלט שעל צווארה. תוכלו להציץ בעוד עבודות שלה כאן.
המשכנו לסניף חנות הנעליים ההוא בו מוכרים שאריות מליסה של ויויאן ווסטווד. מכיוון שנשאר להם סמפל אחרון של נעל העקב עם הדובדבנים, הם מוכרים אותה במחיר הכה שווה לכל נפש של 200 ש"ח. מפתה משהו. ומצד שני, מארק ג'ייקובס. וחוץ מזה איזה נעליים טחונות. ואי אפשר ללכת איתן מטר. והן מזכירות לי את אנה דלו
רוסו. ואני לא אומרת את זה כמחמאה.
חזרנו עם הזנב בין הרגליים לבלומרין. לונג סטורי שורט, שילמתי על החתיך הזה 600 ש"ח ואפילו הצטלמתי איתו לכבודכם על רקע לבנים אדומות! הכי אורבאני!
אני מאוד מרוצה מהעובדה שלמרות שמדובר בדגם מקולקציה ישנה, האותיות שמוטבעות עליו הופכות אותו להולם בהחלט לחורף 2012. זוכרים את טרנד האותיות שדיברתי עליו לא מזמן, נכון?
אגב, נעליים לא קניתי בסוף.
behold, A fat woman holding a clutch
רכישות נוספות שעזרו לצמצם את כרטיס 1,000 הש"ח:
הסרטים האלו
חומרי הקריאה האלו
ובנדנה עם אקדחים שחשבתי שנורא תחמיא ללודוויג. היא לא מחמיאה. אהפוך אותה למפה קטנה.
