בשנת 1989 החליטה הדוגמנית הגרמנייה אלן פון אנוורת' להשאיר מאחור קריירה מפוארת של עשור כדוגמנית בינלאומית. היא היתה אז בת 35 והרגישה שלעמוד מדי יום מול המצלמה, גם אם של צלמי האופנה הטובים בעולם, אינה שאיפת חייה. תוך שלוש שנים מרגע שחצתה את הקווים היא הפכה לאחת מצלמות האופנה הפוריות והמוערכות בתעשייה. בימים אלו רואה אור ספר אמן חדש של פון אנוורת' (בהוצאת הספרים Taschen) המאגד כ-500 תצלומים מעבודותיה המאוחרות. בריאיון שהעניקה בחודש שעבר למגזין הבריטי דייזד אנד קונפיוזד היא מספרת כי כדוגמנית נאלצה לעשות דברים טפשיים מול המצלמה. “היום אני משתמשת במצלמה ככלי לבניית קשר ולא ככלי לשיפוט", היא אומרת. "אני משכנעת את הדוגמניות שלי לחיות ולהביע את עצמן מול המצלמה".

פון אנוורת' היא לא הדוגמנית הבינלאומית היחידה שעשתה את המסלול המעניין מאובייקט הניצב מול עדשת המצלמה אל העין המביטה מאחוריה. אבולוציה דומה בקריירה עברו גם הטופ-מודל הלנה כריסטנסן, דוגמנית סוכנות פורד סמנת'ה סוון ואפילו מריו סורנטי, מצלמי האופנה המשפיעים בעולם היום, שהחל את דרכו בתעשייה כדוגמן, עד שצילומים שצילם של בת זוגו דאז, קייט מוס, הגיעו לידיה של עורכת אופנה שנתנה להם אור במגזין. השאר היסטוריה.

אבל מי שהיתה מחלוצות המגמה בעולם היא הפאם פטאל לי מילר, שתצלומיה למגזין ווג ממלחמת העולם השנייה זכו לסיקור נרחב. מילרפעלה כדוגמנית בשנות ה-20 של המאה הקודמת ונחשבה לאחת הנשים היפות בעולם. במרץ 1927 פניה כבר עיטרו את שער מגזין ווג בציור של אמן האר-דקו ז'ורז' לפאפ, ושנה לאחר מכן היתה לאישה הראשונה שהצטלמה לפרסומות לתחבושות היגייניות בארצות הברית. היא ניהלה רומן בן שלוש שנים עם הצלם הסוריאליסטי מאן ריי, ובעקבותיו הגיעה לפריז, שם גם החלה קריירת הצילום הענפה שלה. זו כללה, בין היתר, גם תיעוד של מלחמת העולם השנייה. "בדרך כלל אני לא מצלמת זוועות, אך אל תחשבו שכל עיר וכל חבל ארץ אינם מלאים בהן. אני מקווה ש'ווג' ירגישו שהם יכולים להדפיס את הצילומים", כתבה בטקסט שפורסם ברטרוספקטיבה שלה זכתה בשנת 2007 במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון לציון 100 שנה להולדתה.

לי מילר. חלוצת מגמת הדוגמניות-צלמות (צילום: gettyimages)
לי מילר. חלוצת מגמת הדוגמניות-צלמות (צילום: gettyimages)

רוצה לקחת חלק בחזון

היחסים האמביוולנטיים שמנהלות דוגמניות עם צילום, מכלי שהופך אותן לאובייקט ועד לתחושת ההאדרה והאיקוניזציה שהוא מספק להן, מייצרים קונפליקט שרבות מהן חיות איתו, חלקן בשלום, חלקן בשנאה עצמית. לכן מעניין לגלות גל חדש של דוגמניות ישראליות לשעבר או בהווה, שהחליטו לקחת את המצלמה לידיים. "תסכל אותי לעמוד בצילומי אופנה ולהרגיש כאמצעי בלבד, כאובייקט", אומרת הדוגמנית הבינלאומית והצלמת הטרייה גליה מלטסטה, שבשנה האחרונה החלה לצלם אופנה. מלטסטה מעידה על עצמה כדוגמנית מעורבת על הסט, אך למרות שיתוף הפעולה עם צוות ההפקה (הסטייליסט, הצלם, המאפר ומעצב השיער), בודדות הפעמים שהרגישה שהיא חלק מהחזון שנוצר לרוב בראשם של הסטייליסט והצלם. כצלמת בתחילת דרכה היא מנסה כיום לייצר "דימויים ויזואליים בעלי יכולת ריגוש אסתטית", בין אם בתצלומי סטילס ובין אם בסרטוני הווידאו הקצרים שהיא יוצרת.

דברים דומים אומרות גם הדוגמניות אלה משקאוצן (הזכורה בעיקר, לשמחתה או לצערה, מהריאליטי "הדוגמניות"), שהחלה לפני שמונה חודשים לצלם חברות קרובות ודוגמניות מסוכנות יולי שבה היא חתומה, והשועלה הוותיקה יעל רייך, שסיימה לפני כשנה קורס צילום אופנה בסטודיו של הצלם רון קדמי, מבכירי צלמי האופנה בישראל. רייך פועלת בשדה האמנות שנים רבות, כציירת ואמנית וידאו ארט, והמעבר לצילום סטילס היה מהלך טבעי עבורה. "הסדנה של רון עזרה לי להבין יותר את ה'איך' ולא את ה'מה'. ברגע שאתה מבין מה אתה רוצה לומר, המצלמה מאפשרת לך שימוש רלוונטי בה".

הפרויקט הראשון שצילמה רייך היה "פורטרט עצמי": סדרת תצלומים שלה ושל בן זוגה יניב (קטי) מאירי, שהוצגו בקומפוזיציה לצד תצלומי אווירה שנלקחו בטלפון הסלולרי. פרויקט הגמר שלה, שבו מככבת השחקנית דורית (דודו) בר אור, פורסם על פני 11 עמודים במגזין את, בכתבה מצולמת המביאה את נקודת המבט של ילד המביט באמו בהערצה – ממש כמו שהיא זוכרת את אמא שלה כ"אישה הכי זוהרת בעולם".

הצלם שעשה אותי

השהייה הארוכה של דוגמנית במחיצת טובי הצלמים בעולם, היא השיעור הטוב ביותר שצלם מתחיל יכול רק לייחל לו. לא במפתיע מציינות הדוברות בכתבה את ימי הצילום הארוכים כ"בית ספר לחיים", וגם לצילום, כמובן. "אני זוכרת שכנערה צעירה בסטודיו של בן לם הייתי מביטה בו עובד: כיצד הוא מעמיד את התאורה, בודק את החשיפה לאור, מרכך את התמונות בחדר החושך. למדתי ממנו המון", מספרת הדוגמנית, הצלמת, הכותבת והשחקנית חלי גולדנברג, שמעידה על עצמה כמישהי שלא מפסיקה לצלם כבר עשרות שנים. "לפעמים אני מזהה בשפה הוויזואלית שלי את בן. בעיקר את הרווח של מילימטר בין הראש לסוף התמונה שהוא הקפיד עליו", היא אומרת.

גולדנברג מספרת כי באמתחתה אלפי תצלומים מאחורי הקלעים של תצוגות שבהן השתתפה בעבר, שממתינים לתערוכה שהיא חפצה לפרסם. "אני בחיפושים אחרי אוצר או אוצרת לתערוכה של עבודותיי, וכרגע אני מוכרת אותן באופן פרטי". בינתיים, עבודותיה זוכות למקום של כבוד בבלוג המצליח שלה. למרות שתצלומיה אבסטרקטיים, להוציא את סדרת הטבעות החביבה שהיא מפרסמת, היא משתעשעת במחשבה כיצד היתה מצלמת אופנה. "הייתי מאוד שמחה לעשות את זה", היא אומרת. "אבל אין ספק שזה לא יהיה צילום אופנה גרנדיוזי. אלא צילום שהוא על גבול הסנאפ-שוט, אינטימי על גבול המקרי".