>>>
"על כשרון מולד אני נוהג לומר בנאומים: אם אתם הולכים לעיר גדולה -- ואוניברסיטה היא עיר גדולה -- אין לכם מנוס מלהיתקל בוולפגאנג אמדיאוס מוצארט. הישארו בבית".
(קורט וונגוט, רעידת זמן)
>>>
אני רוצה להאמין (וזו מחמאה לעצמי, ברור) שבפנים, באישיות, אני נראית כמו הבגדים של מאיה בש.
>>>
בסוף העונה מצאתי אצלה את המכנסיים הורודים המושלמים, ואוברול שחור שהתלבטתי בגללו כמה דקות (אני אף פעם לא מתלבטת עם בגדים), אבל יצא שאני לובשת אותו בלי הפסקה. עד שהחום יכריע אותי.
מימין: האוברול, שמלה שלא קניתי וחבל, מכנסיים ורודים מושלמים
מאיה בש, הוולפגאנג אמדיאוס של רחוב ברזילי בכבודה ובעצמה, פוסעת בשדרות רוטשילד. עם האוברול
>>>
"כדי לבכות, כוון את דמיונך אל עצמך, ואם אינך מסוגל לכך, משם שדבק בך ההרגל להאמין בעולם החיצון, חשוב על ברווז מכוסה נמלים או על המפרצים האלה במצרי מגלן שאיש לא נכנס אליהם לעולם.
עם בוא הבכי, יש לכסות בצניעות את הפנים בשתי הידיים עם הכפות מופנות פנימה. ילדים בוכים יכסו את פניהם בשרוול הסוודר, רצוי באחת מפינות החדר. המשך ממוצע של בכי, שלוש דקות".
(חוליו קורטאסר, הוראות לבכי | מתוך קטלוג התערוכה "החיים, הוראות שימוש", מוזיאון ישראל)
>>>
רוצים בכי של יותר משלוש דקות?
בבקשה: האנטומיה של גריי, עונה 7, פרק 19.
