יש תערוכות שאתה יוצא מהן עם מצב רוח קודר ויש תערוכות שאתה יוצא מהן עם חיוך.
יש גם כאלה שמשאירות אותך אדיש והן מבחינתי סתם בזבוז זמן.
באחרונות, אני עושה סיבוב מהיר, קולטת את המסר וממהרת לקפטריה הסמוכה להטביע את האכזבה
שלי באספרסו כפול ואם אפשר גם קרואסון חמאה מחומם, תודה. בשלב זה כשאני כבר מנוחמת על ידי הקלוריות המיותרות, אני מוכנה אפילו לברך על הזמן האבוד.
התערוכות האופטימיות הופכות להיות נדירות יותר ויותר בחיינו. ברור. הן הרי משקפות מציאות קיימת.
ובמציאות שלנו, כדי להיות אופטימי צריך קודם כל להיות אסקפיסט.
אולי בגלל זה כשאני נתקלת בתערוכה שמחה, אני מרגישה קצת אסירת תודה על כך שמישהו, איפה שהוא,
הכניסה לתערוכה
ממשיך להאמין באדם. ממשיך לקוות לטוב. ממשיך לשמור על חוש הומור בריא על אף ואולי גם בגלל.
התערוכה "הצצה דרך חור המנעול של פראו בלאו אל גן העדן של גארי בייסמן" היא אחת מהתערוכות
השמחות. חוש הומור במיטבו ושיתוף פעולה בין אמנים משתי יבשות, שמאמינים ביחד שבאיזשהו מקום
קיים גן עדן שאנחנו פשוט צריכים להתאמץ קצת כדי לגלות אותו.
שמלה של פראו בלאו ולצידה מקור ההשראה של גארי ביסמן
- עוד דגם של פראו בלאו וברקע ההשראה של גארי בייסמן
מודה, הגעתי לתערוכה במצב רוח שפוף. טוב, כמה שמח אתה כבר יכול להיות בשבת שבין יום הזיכרון
לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל? ואם זה לא מספיק, תקשיב לרדיו. תקרא עיתון.
צריך להוסיף עוד משהו?
גארי בייסמן ליד היצירה של פראו בלאו
נכנסתי לגלריה "מאירוב" הקטנה והמוזנחת בחולון, שעדיין שומרת על אופי הסתדרותי שעבר זמנו,
ואחרי נישוקים-חיבוקים וקצת בלה-בלה בחצר הקדמית, עברתי בשער התערוכה ומיד...מטמורפוזה.
זוויות הפה מתחילות להתיישר, ואז בלי שום הכנה מוקדמת עוברות להימתח כלפי מעלה.
גארי בייסמן הוא אמן ששומר על הילד שבו, ומכאן שהאופטימיות שלו אינה ניתנת לערעור.
הלנה ופיליפ בלאו הם זוג אמנים שקיבלו את פרס משרד החינוך והתרבות על "עבודה המשקפת
נגיעה מחויכת בעולם פנטסטי. הקונספט של "פראו בלאו" מוביל תפיסה ייחודית השואפת
להכניס שמחה לחיי היום-יום... והם יוצרים עיצוב ברוח השטות הרצינית".
אני לא יודעת מה זו שטות רצינית. אבל אם זה מביא שמחה אפילו ללב אחד, זה כבר שווה.
- העולם הקסום של גארי בייסמן
ציורים של גארי בייסמן
הדגם וההשראה
הלנה היתה סטודנטית שלי ב"שנקר". היא תמיד בלטה במחשבה מקורית ושונה ונדמה לי שהחצי השני שלה,
פיליפ, משלים את הרעיונות הפרועים ביותר שלה. "הלנה ופיליפ התחברו ליצירותיו של בייסמן
הן בפן הוויזואלי השמח וההומוריסטי וכן בפן הפילוסופי של שלמות, אהבה, חברות, סקס ומתיקות החיים".
תמיד חשבתי שאופנה יכולה להיות הומוריסטית. בואנה, כולה בגדים. למה שלא תחייכו קצת כשאתם
מעצבים? נגיעות קטנות של הומור בבגד יכולות להיות נגיעות של אושר. האפור-שחור כבר השתלטו
גם כך על כל פן בחיינו. והניוד החדש ממש לא מסייע. אז מה רע בקצת כתום? ורוד מזעזע, מישהו?
כחול אלקטריק?
מעניין שבגדים כפריים הם כמעט תמיד צבעוניים ובגדים אורבניים הם לרוב
אפורים, שחורים ומונוכרומטיים. האם החיים בכפר שמחים יותר? האם שם רואים את האור?
מחקרים על צבע והשפעותיו על מצב הרוח מראים בבירור כי צבע עליז משפר את מצב הרוח.
ואני בטוחה שכל אחד יכול לתת דוגמא מהניסיון הפרטי שלו.
אז בפעם הבאה שאתם מודדים עוד בגד בשחור - אולי תחשבו על זה? טוב?
