המשפחה שלי היא משפחה נפלאה. המשפחה שלי חמה ומחבקת. המשפחה שלי אוהבת ותומכת.
יש במשפחה שלי אנשים מכל העדות והמגזרים. אנשים פשוטים ואנשים חשובים.
אנשים משכילים ואנשים שבקושי סיימו בית ספר יסודי, אבל את חוכמת החיים שלהם לא תוכלו ללמוד
בשום אוניברסיטה.
המשפחה שלי גדולה. גדולה מדי. אבל היא מוסיפה לגדול. אולי בגלל זה אינני מכירה
את כל בני המשפחה שלי. אם אפגוש אחד מהם ברחוב - אין סיכוי שאדע שהוא ואני שייכים לאותה משפחה.
אנחנו לא דומים בכלל. לא בצבע העיניים ולא בצבע השיער. לא במבנה הפנים ולא בצורת האף.
יש במשפחה שלי אנשים שמנים ויש אנשים רזים. יש אנשים נמוכים ויש אנשים גבוהים.
אבל כל בני המשפחה שלי הם אנשים יפים. יפים במובן הנשגב של המילה.
המשפחה שלי לא מתכנסת אף פעם לכנס משפחתי, אבל פעם בשנה, באותו יום, כולנו נפגשים באותו מקום.
כולנו מביאים פרחים ועיני כולנו אדומות מבכי.
כולנו זוכרים מישהו אבל כל אחד מאיתנו זוכר מישהו אחר.
אני זוכרת את אחי, עודד חן ז"ל שנפל ב-7 ביוני, 1967, במלחמת ששת הימים. הוא היה צנחן
והשתתף בפריצה לעיר העתיקה.
מאז אני שייכת למשפחת השכול.
