ג'ון גאליאנו במוזיאון העיצוב באוטרכט 2005 צילומים: דן רז
נדמה לי שגם הפאשניסטים הנלהבים ביותר שמו לב שאופנה כבר מזמן הפסיקה להיות רק בגדים ולמעשה, החל משנות ה-70 היא נחשבת לדרך ביטוי אמנותית לגיטימית. יצירותיו של אלכסנדר מקווין למשל, אפרופו הפתיחה המתוקשרת במטרופוליטן בניו-יורק, הן בעלות ערך אמנותי על-זמני ולכן מסווגות כיצירות אמנות יותר מאשר כבגדים. זאת אומרת, אי אפשר למנוע ממי שיכולה להרשות לעצמה לקנות יצירה של מקווין גם ללבוש אותה, אבל כנראה שרק פעם אחת! מי שראה אותה פעם בתוך הבגד המסוים הזה - לא ישכח! והרי זהו הקהל היחיד שאותו היא תרצה להרשים. ומכיוון שאי אפשר "לעשות כניסה" עם אותו דגם פעם שנייה וגם אי אפשר ללכת איתו לסופר או לעבודה, כנראה שהוא ייגנז בבוידעם כמו כל בגד שמילא את תפקידו. אבל דגם של מקווין הוא הרבה יותר מבגד. ה"בגדים" שלו הם יצירות אמנות לפי כל הגדרה מקובלת. ואם כך, למה לא להציג אותם במוזיאון? והרי תפקידו של המוזיאון הוא לאפשר להמונים, במחיר של כרטיס כניסה, את האופציה לראות מקרוב יצירות אמנות שאין לו אפשרות לראותן במקום אחר. ואל תזכירו לי שאפשר לראות אותן באינטרנט. זה ממש לא אותו הדבר.
local tradition global inspiration utrecht 2005
gemente museum den haag 2005
London V&A October 2006
האופנה כיום מתחברת בקלות לסצנת התרבות העולמית שבה מתמוטטים הגבולות המוחלטים שחצצו בין ה"אמנות היפה" לבין ה"אמנות השימושית". התחום הייחודי שבו מוצר מעוצב נחשב גם ליצירת אמנות הוא תחום חדש יחסי שקיבל הגדרה מיוחדת - "דיזיין-ארט". זוהי יצירה בעיצוב יחידני (one of) שיכולה להיות גם חפץ שימושי וגם חפץ מוזיאלי כמו, למשל, הכסאות של רון ארד. מעצבי האופנה הגדולים, ומקווין ביניהם, יוצרים בכל קולקציה מספר דגמים שמשמעותם האמנותית עולה בהרבה על משמעותם השימושית, ולזה בדיוק הם מכוונים.
יש דגמי אופנה שמראש לא נועדו להילבש, כמו קולקציית הלחם של ז'אן פול גוטייה שהוצגה במוזיאון קארטייה בפריס בשנת 2004 ויוצרה כולה במאפייה שהוקמה בקומת הקרקע של המוזיאון. כל היצירות בתערוכה זו היו עשויות מלחם בצורות שונות שהדגימו הלכה למעשה את ערכה האמנותי של האופנה. העובדה שמוסד תרבות חשוב כמו ה"מטרופוליטן" מקדיש חלק מפעילותו לאופנה, היא סימן מובהק לשינוי שחל בתפיסה האמנותית הממסדית הישנה ביחס לבגדים. זוהי פריצת דרך שלא הגיעה בקלות וכדאי מאוד לטפח אותה גם בעתיד. ולכן, אני מודה בפה מלא: אני מאוד אוהבת לראות תערוכות אופנה במוזיאון.
מוזיאון הנעליים וולוויק, הולנד
ויואן ווסטווד, ויקטוריה ואלברט, לונדון 2005
שחור-לבן במוזיאון באנטוורפן, 2010
נסעתי ללונדון לראות את ווסטווד, לרומא - לראות את ארמני, לברלין - לראות את ורסאצ'ה ולפריס - לראות את איב סאן לורן, איסי מיאקה, אלזה סקיאפרלי (רשימה חלקית כמובן). אם אני באמסטרדם או באוטרכט, אין סיכוי שאחמיץ תערוכת אופנה במוזיאון הריך או במוזיאון העיצוב (בהתאמה) וכשאני באנטוורפן אין מצב שלא אכנס למוזיאון האופנה "מומו" שמציג תערוכות אופנה קונספטואליות מדהימות, כמו שחור-לבן, התערוכה האחרונה שראיתי שם בקיץ שעבר. ובפעם הבאה שאני בלונדון (ממש בקרוב) תוכלו למצוא אותי במוזיאון ויקטוריה אנד אלברט. אם אתם בסביבה, בואו גם אתם. האמינו לי, כדאי!
