הפעם הראשונה שהתאהבתי: זה היה בגיל 17. היא למדה שכבה מעליי ורדפתי אחריה במשך שנה, עד שבסוף היא הבינה איזה ממתק אני. היינו ביחד כמעט שלוש שנים.
הפעם הראשונה שהתנשקתי: אני חושב שזה היה בגיל 14. גדלתי בזכרון יעקב ויש שם מלא גני שעשועים, וגני שעשועים זה מקום מאוד מחרמן עבור ילד בגיל הזה. אני זוכר ששיחקנו שבע דקות בגן עדן והתנשקתי איתה שבע דקות על השעון, ליד כולם.
הפעם הראשונה שהתאכזבתי: החברים הקרובים שלי הם כמו אחים והם אף פעם לא אכזבו אותי, וגם אם כן, כנראה סלחתי להם מהר מאוד. יש לי מזל גדול שהחברים שלי הם חלק חשוב מחיי. הייתי מתחתן עם כולם וחי איתם בקומונה, אם הייתי יכול.
הפעם הראשונה שהבנתי מה אני רוצה לעשות בחיים: בגיל 24 הייתי בתהליכים לפתוח בר באזור השרון עם כמה חברים. ממש בדקה התשעים הבנתי שנמאס לי מחיי הלילה ושהמקום שלי הוא בכלל בטלוויזיה. עזבתי הכול והתחלתי לכוון לאן שרציתי. החברים, אגב, פתחו את הבר והם עושים היום מיליונים. אני בקושי סוגר את החודש, אבל אני עושה את מה שאני אוהב וזה שווה את זה.
הפעם הראשונה שבה הרגשתי חוסר אונים: כשהייתי בן 13 יצאתי לגלוש, והתלבשה לי מדוזה ענקית על הירכיים. בחיים אני לא אצליח לתאר את תחושת הכאב והפאניקה שחוויתי באותם רגעים. לא הבנתי מה קורה לי והתחלתי לצרוח כאילו מישהו ירה בי. אני זוכר שהיה בחוף במקרה ג'יפ של הצבא, שלקח אותי הביתה. הם חשבו שעליתי על מוקש או משהו, כנראה שככה נשמעתי. כשהגעתי הביתה, השכן שלי, שהיה איזה קודקוד בשייטת, אמר שהוא מעולם לא ראה עקיצה כזאת. מאז אני נכנס רק לרדודים, איפה שצלול ממש ואני יכול לראות מה קורה.
הפעם הראשונה שהשתכרתי: זה היה בגיל 21, אחרי הצבא. שתינו ייגרמייסטר באיזו מסיבה. אני זוכר שהייתי כל כך שיכור שבקושי הצלחתי ללכת והכול הסתובב לי. ניסיתי לנשק מישהי תוך כדי עצימת עיניים ופשוט עפתי אחורה. מאז אני לא יכול להריח אפילו את המשקה הזה, זה ישר עושה לי בחילה.
הפעם הראשונה שהעזתי לשבור מוסכמות: הייתי ילד מאד מרדן ומעורב פוליטית, ונלחמתי בכל מה שלא הסתדר עם הדרך שלי או שנראה לי לא הגיוני. בזמנו לא אהבתי את ההתנהלות של החרדים בזכרון. כמה ימים לפני ל"ג בעומר הלכתי עם חברים לשכונה של החרדים. הם מכינים שם את המדורות במשך חודש שלם ובונים מבנה ענק של עצים. כמו במבצע צבאי, אני ועוד כמה חברים שפכנו דלק על העצים שלהם והדלקנו את כל המדורות. כמה ימים אחר כך כתבו בעיתון של זכרון שכמה פרחחים הציתו את המדורות של החרדים יום לפני ל"ג בעומר. פושטקים.
הפעם הראשונה שעמדתי על שלי: אני תמיד עומד על שלי, אבל המקרה שהכי זכור לי הוא שבחגים אמא שלי תמיד רצתה שאלבש חולצה מכופתרת, כי "זה חג וצריך להיות חגיגי". אני לא יכול לסבול חולצות מכופתרות, אני מרגיש בהן כמו בחליפת משוגעים, אז הייתי אומר לה שאני לא צריך להרשים אף אחד ושיקבלו אותי עם טי־שירט ושאני מרגיש חגיגי בלי קשר לחולצה. סליחה, אמא.
הפעם האחרונה שבכיתי: זה היה בפרק של "האח הגדול" כששמו את השיר "אמא" של אייל גולן. זה גמר אותי. כן, בכיתי בפרק של "האח הגדול" ואני גאה בזה. אני בכיין די גדול, והאמת היא שאני שמח שאני יכול ויודע לבכות. אין דרך יותר טובה לשחרר. תבכו, רבותיי, תבכו.
- טלוויזיה. אני חולה טלוויזיה ולא נרדם בלעדיה. אני בעיקר אוהב את השלט וחייב לזפזפ. יש לי אצבעות רגיזות ומיץ חמוציות לא עזר.
- האייפון שלי. זה מגעיל, אני יודע, אבל אני מכור. אולי בעתיד אפתח מכון גמילה למכורי אייפונים. אני מכיר עוד כמה אנשים שנמצאים במצב קשה.
- ג'ינס. אני לא יודע ללבוש משהו אחר. פשוט לא יודע. סביר להניח שגם בחתונה שלי אני אלבש ג'ינס.
- כפכפים. זה הכי חופש. אני לא יכול לסבול נעליים סגורות. בכלל, אני בעד מינימליזם.
- טוסטוס. עד לפני שלוש שנים לא היה לי רישיון, ומאז שעשיתי ורכשתי לי טוסטוס, אני לא זז אפילו למכולת שמתחת לבית בלעדיו. גם לזה אני כנראה אפתח מכון גמילה בעתיד.
