סטטוס שכתבה אמא של יהלי: "מזל טוב לבן החתיך שלי, שחוגג היום 17 ויש לו את הבולבול המושלם והיפה בעולם. השבוע הוא הולך לשכב עם תמר מי"א 2". יש בו, בסטטוס הזה, את כל מרכיבי הזעזוע שעלולים ליצור בסופם שלולית של קיא. כדי לחסוך זאת מכם, אספר שאין בסטטוס הזה שמץ של אמת. אף אמא בעולם לא תכתוב ברבים מה עושה בנה המתבגר בחדרי חדרים, בטח שלא תפרגן לאיברו ותחשוף מה צבעו, נטייתו וקשיחותו.
כשהילד שלכם רק בן שלוש, אין לו את היכולת לבקש מכם שלא תספרו לכל העולם איך הוא משך לחתול בזנב, שלא תעלו את הסרטון בו הוא מזייף בקולי קולות ובטח שלא תספרו לכולם בפרטי-פרטים על ההידבקויות של הפין שלו אחרי הברית, על פתח השופכה שהפך צר בעקבות ניתוח כושל ועל מכשיר שצריך להכניס לו כדי להרחיב את הצינור.
השיטה החדשה "לדפוק" אותם לנצח
אני עוד לא אמא, אבל רבים מחבריי כבר כן והפיד שלי נראה כמו מעון – בקיץ כמו קייטנה. לעתים תכופות אני תוהה כיצד יגיבו הקטנטנים שלכם כשיגדלו וייחשפו לגודל הזוועה בה הטבעתם אותם בעל כורחם.
כשאנחנו בגרנו מעט, דפדפנו באלבום החתונה של ההורים שלנו או הצצנו במחברת הזכרונות שלהם. הזאטוטים, כשיגדלו, ידפדפו על הוול שלכם. וכשדמותם הבוגרת תתקל בדמותם הצעירה, החשופה לעולם בלי שום מחסומים, הם לא יבינו איך עשיתם להם את זה ובאיזו זכות. את ההשלכות של הסטטוסים שלכם עוד לא ניתן לנתח ולהשליך על חייהם הבוגרים, אבל ייתכן שזו השיטה החדשה "לדפוק" אותם לנצח.
תארו לעצמכם איך ירגיש עמרי בן ה-22 כשחברתו הטרייה תמצא את הסטטוס שאמא שלו פרסמה אחרי הניתוח שלו באשכים; או עדי, כשיקרא כבוגר את התגובות המבחילות על היום בו עבר בילדותו ניתוח בקע מפשעתי והוא כל כך בכה המסכן; או עידו, שגדל להיות הומו ויקרא את הסטטוס שסבא שלו כתב אחרי הברית: "המוהל היה גם רב וגם כירורג והתוצאה - לתפארת עם ישראל ולהנאה בעתיד של בנות ישראל שעכשיו הן עוד ילדות קטנות" (סיפור אמיתי). מה גדולה תהיה בושתו של הילד על שכה אכזב את מי שתכנן לו עתיד מזהיר עם בנות ישראל.
האצבע קלה על האינסטוש
השאיפה התמידית היא להוציא לכולם את העיניים. שיראו באיזה מקום מדהים היינו, איזה אוכל מדויק ויקר אכלנו, איזו חולצה מעוצבת קנינו, באיזו מסיבה שתינו, עם מי התנשקנו, מה מסלול הריצה שלנו, שבזכותו הורדנו כבר 2.5 ק"ג – ותראו את הפלא הזה שהבאנו לעולם. מזל טוב.
לא המצאתם שום דבר. גם ההורים הגאים שלנו צילמו אותנו בכל שלבי הגדילה, כשבא המוהל, כשחגגנו בגן, כשאכלנו ספגטי ולכלכנו את כל המטבח, כשנפלה לנו השן. אלא שהתמונות הללו נותרו באלבום ויכולנו לבחור למי להראות אותן. אם תחשבו טוב, תזכרו בתמונה שלכם שאתם שונאים במיוחד – כמה כעסתם על ההורים שלכם אם העזו במקרה להראות אותה לאיזו דודה רחוקה. דודה. אחת. רחוקה.
עכשיו, תחשבו איך הייתם מרגישים אם היו חושפים אותה לחברים של החברים של החברים של החברים. אתם יודעים איך זה עובד.
האצבע קלה על ההדק כי אנחנו רוצים שכולם יחנקו מקנאה, שיראו כמה יפה הילד גדל, כמה נורמלי הוא, כמה הוא נהנה ואולי הכי חשוב – שכל העולם יראה אילו הורים דגולים אתם, מחרפים נפשכם למענו, עושים שיהיה לו הכי טוב, לא מבינים למה צריך להוריד לו חתיכה מ"הבולבול המושלם שלו". לבן השני כבר לא תעשו ברית, כי אתם לא רוצים להיות כמו כולם, למרות שכנראה יצחקו עליו במקלחות.
אתם באמת הורים מושלמים. אין לכם כל כוונה לפגוע בילד המושלם שלכם. זו הרי רק תמונה קטנה וחמודה, סטטוס קטן, ויכוח פילוסופי-חינוכי בקבוצת הורים, התייעצות לגבי פלטה לשיניים, משחה למוגלה ומשהו נגד הדם שיורד לו מהאף, מהתחת או מהאוזן. מעבר לזה שאתם מבזבזים את הזמן של חברי הרשת שבדיוק כותבים משהו על ילדיהם שלהם, אתם פוגעים בנשמות הקטנות שלהם בלי היכר, ללא אחריות וגבולות. הילדות וההתבגרות קשים ממילא. תנו להם להחליט בעצמם מה הם רוצים שהעולם ידע עליהם. תתאפקו, קנו אלבום.
