אולי בעצם אני טועה בגדול? במהלך שידור התוכנית "שש אמהות" בה השתתפתי קיבלתי המון תגובות, גם מהקהל וגם מהאמהות האחרות בתוכנית - לגבי האמירה שלי על כך שאי אפשר לשלב קריירה ואמהות. אולי דווקא אני זו שטועה? החלטתי לעשות בדק בית. אולי בכל זאת אמהות וקריירה הולכים יחד? באמת שניסיתי לבדוק את עצמי ואת כיוון המחשבה שלי בנושא, אבל לא רק שלא שיניתי את דעתי, אלא קיבלתי חיזוק נוסף - לא מפנל האמהות בתכנית, אשר לא התלהבו, בלשון המעטה, מדעותיי בנושא, אלא מהתבוננות בחייהן והצפת הרגשות, בעיקר רגשות האשם, שהזכירה לי את ימי הקריירה שלי.
טובה'לה ונעמה: ציפיות, אכזבות ושקים של רגשות אשם
אני מתבוננת בחיי נעמה חסין. אפשר לומר עליה - הנה אישה שמצליחה לשלב קריירה ואימהות. היא מגדלת שלושה ילדים, מעורבת בחייהם לגמרי, עוקבת אחר שיעורי הבית, מכינה להם ארוחות (גם אם לא מושלמות), עושה כל מה שאמא אחרת עושה. ומצד שני, היא גם מנהלת קריירה של מעצבת אופנה לאורך שנים.
במבט ראשון, בא לך להגיד - הנה, זה עובד. זוהי דוגמה מצוינת לכיצד אם מנהלת גם קריירה עשירה. ואז, טובה (אמא של נעמה ושותפתה לעסק), שולפת: "נעמה לא משקיעה מאה אחוז בעבודה". היא טועה, בטח תגידו לי. בנוגע ליחסי אם ובתה, אני מסכימה אתכם. אבל בנוגע ליחסים בין שתי שותפות עסקיות, אני לא בטוחה. אני מאמינה שבתור אחת שמנהלת את העסק הזה שנים, היא יודעת מה היא אומרת. הדוגמה של שתי הנשים הללו ממחישה את ההתנגשות בין אמהוּת לקריירה באופן מושלם. מצד אחד, רואים עד כמה חשובים היחסים בין אם לילד. כמה היחס של טובה כלפי נעמה השפיע על חייה של נעמה, על הבחירות שלה, על חיי המשפחה שלה, על גידול ילדיה וגם על ניהול הקריירה.
ומצד שני, הנה לכם מול הפרצוף, אישה שוויתרה על אמהות לטובת הקריירה. אנו מרגישים דרך המסך את רמת הכאב האדירה. רגשי אשם מכל עבר. ועדיין, היא מודדת את השקעת בתה לפי הסרגל שלה. האם טובה המציאה את הסרגל הזה? לא. זו החברה שלנו. אלה הן הציפיות שלנו מכל אחד שמנהל קריירה. השקעה של מאה אחוז. לא פחות. לא פלא שנעמה קרועה לגמרי מבפנים. לכי תבחרי!
ליינש זבדיה: אין לה זמן עבור הילדים
ועכשיו, בואו נתבונן בליינש זבדיה. סיפור של הצלחה מסחררת. החלום הפמיניסטי. אישה בתפקיד השגרירה, ללא קשר למוצא שלה, מנהלת קריירה מוצלחת לכל הדעות. היא לא מסתירה את זה שאין לה זמן עבור הילדים. זאת דרישת התפקיד והיא מקבלת אותה. "אין מה לעשות", לדבריה. ואתם יודעים מה? זה כלל לא משנה אם משפחתה מאושרת עם בחירותיה או לא.
שיר ביליה שאלה שאלה נכונה: "איך אנחנו מעיזות לשפוט אותה?! האם היא לא עושה בדיוק את מה שביקשנו במהפכה הפמיניסטית?" וזה נכון. כיצד נוכל לומר שהיא מזניחה את ילדיה אם היא חיה את החלום? נכון, זה התפקיד, אלה הן הדרישות. ואם נדרש ממנה לבלות 16 ימים בחודש מחוץ לביתה, מה? היא יכולה לסרב? לא. לא בחברה שאנו יצרנו במו ידינו. האם היא באמת שלמה עם זה? קשה לי להאמין. כואב לה לראות דמעות בעיני ילדיה ולומר להם פעם אחר פעם "אמא צריכה לעבוד", אבל היא בחרה והיא למדה לחיות עם זה שלילדים יש מטפלת, יש מי שתבשל ארוחות ומי שתנקה ותעשה מקלחות לילדים בערב וגם יש את אבא שמקדיש זמן לא מבוטל לילדיהם.
תכלס, אין כמו אמא בבית
מדוע בכל זאת נראה לנו שמשהו חסר שם? התשובה היא כי תכלס, אין כמו אמא בבית. אמא צריכה להיות נוכחת בחיי ילדיה. זה נכון יותר עבורה וזה הכרחי עבור ילדיה. מטפלת או אבא זה לא תחליף. אני לא טוענת שאבא לא חשוב, אבל בטח לא יותר מאמא. משום מה שכחנו את זה כשבחרנו להתחרות עם גברים על תפקידים. והשאלה היא מדוע אנחנו לא מוכנים להודות בכישלון? הגיע הזמן שנעז לומר בפה מלא: הניסיון לשיוויון בין גברים לנשים נכשל. זה לא עובד. אמהוּת וקריירה לא הולכים ביחד. פשוט לא. לומר בפה מלא, תראו, הגם וגם הזה לא עובד.
כשאני אומרת את זה, צועקים לי "הגזמת לגמרי", אבל אני יודעת על בשרי איך זה לחיות בתוך חלום לא מציאותי. גם בברית המועצות סירבו להודות בכך שהקומוניזם הוא רק רעיון יפה ותו לא. ותראו מה קרה להם. האם גם אנחנו מחכים לאסון? אתם יודעים, יש מקצוע חדש בשוק העבודה - אם פונדקאית. אני לא אתפלא אם זה יהיה השלב הבא של outsourcing אחרי מטפלת ועוזרת בית. עד שישאלו - למה בכלל לבזבז זמן יקר של קריירה, על הריון? נראה לי שאנחנו ממש לא רחוקים מכך וכל זה כי אנחנו לא מוכנים להודות בכך שטעינו.
הרי אם נודה באמת, שאין כמו אימא בבית, אולי נגיע להבנה שצריך במקום לרוץ אחרי שוויון, לחפש פתרונות אחרים לעניין הקריירה של אמהות; לזרוק לעזאזל את עניין השוויון; להכיר בחשיבות של אמהות לחברה כולה ולצאת לדרך חדשה, סוג של פוסט-פמיניזם. שינוי בהגדרות תפקידים, בשעות עבודה, בחופשים, אפילו בחישוב מסים. יש מה לעשות. משפחות לא חייבות לחיות תחת גרזן הבחירה כל הזמן. מה שצריך מכל אחת, זה קצת אומץ, לומר בריש גלי "מספיק. מגיע לנו יותר!"
