פעם היה פה יותר סדר. חלב קנו במכולת, בגדים בחנות ושיחות טלפון נעשו מהבית. חדשות שודרו על מסך טלוויזיה ואנשים תקשרו ביניהם בעזרת חושים כמו שמיעה, דיבור וראיה. פעם, בית היה מוצר צריכה בסיסי. מלון היה מלון ובוטיק היה בוטיק. פעם, דחינו סיפוקים. כשהיינו יוצאים מהבית והולכים, לא חיפשנו אחד את השני עשרים פעם. הטלוויזיה היתה בטלוויזיה והחיים היו בחיים וכשמשהו היה קורה, היינו שומעים על זה ובעיקר מדמיינים את זה, נדיר היה שהיינו רואים את זה. פעם, הטוב היה טוב והרע היה רע; ילדים למדו מתוך ספרים ולא מהרשת ומקצוע היה מקצוע, עם תחום התמחות ממוקד.

היום כל רופא עושה בוטוקס; כל במאי הוא גם צלם ועורך; כל פליט ריאליטי הוא גם שחקן; כל ניצב נחשד בהטרדה וכל מי שצועק בבהמיות מועמד להיות כוכב סרטון מצליח ברשת או שר בממשלה. נגמר הדמיון, נגמרה היצירתיות האומנותית, המציאות עולה על שניהם. צעקות הפכו לשפה הרשמית, התכתשויות מקבלות במה לגיטימית בפריים טיים וכדי להגיע גבוה גבוה אנחנו יורדים נמוך נמוך. חינוך זה משהו שקורה במשך עשרים וארבע שעות. זה קורה בבית, בבית הספר, בתור לקופת החולים, בסופר, במטוס, בדרך לוורנה ובחופשה שלנו באילת.

לישראלי היפה אין רייטינג גדול

זה מדהים שאנחנו מזדעזעים מחבורת ישראלים שצורחת במטוס ואנחנו נקראים פתאום לאחדות הוקעה לאומית כאילו לא ראינו זאת מעולם. אפילו חברת 'הדקה התשעים' מהרה לתפוס את הצד של האנשים הטובים והרימה עמוד פייסבוק בשם "נלחמים בישראלי המכוער", הקוראת לנו להעלות סרטים של "מיעוט "ה'ישראלים המכוערים', שעושים דברים מכוערים, כדי שיתביישו להם. אולי כל זה כי לישראלי היפה אין רייטינג ממש גדול. כולם יודעים את זה, מנכל"ים של ערוצי שידור, פוליטיקאים ופפרצים של מציאות מזדמנת.

לפני מספר שנים, כשהשמיניסטית חגגה בת מצווה, אמי לקחה אותי ואותה לטיול בת מצווה מאורגן באירופה. בארוחת הבוקר בבית המלון בפריז שמתי לב שמנהל חדר האוכל והמלצרים עומדים דרוכים ונועצים בכולנו מבטים חודרים ולא נעימים. ניגשתי למדריך ושאלתי אותו מה העניין, התברר שהצרפתים למודי ניסיון מהתייר הישראלי, הנוהג לצמצם את הוצאות הטיול (ואת בופה ארוחת הבקר), בעזרת העמסת התיק בסנדוויצים, קרואסונים וממרחי נוטלה אותם הוא מכין במיומנות מתחת לשולחן.

הישראלי המכוער שוכן עמוק בתוכנו

להעלות סרטים זו התייפיפות - מי מאיתנו מעולם לא אכל מהפיצוחים החופשיים בסופר, לא עקף תורים בקומבינות, לא דפק פגוש בחניה וברח? מי מאיתנו לא נפל קורבן לישראלי המכוער בדמות חברת סלולארי שעשקה אותו במחירים מופקעים, בדמות בנק שלוקח ממנו את כספי הפנסיה שלו? הישראלי המכוער שוכן עמוק בתוכנו, כך שלעמוד מאחורי המצלמה לא פותר בעיה, אלא מעוות את ההסתכלות עליה, כי לעמוד מאחורי המצלמה זה המקום הכי רחוק תדמיתית מלהיות מתויג כ'ישראלי מכוער' והמקום הכי קצר מלחרוץ את דינם של אנשים מבלי להסתכל במראה של עצמנו.

ועוד משהו, ניל פוסטמן, שהיה תאורטיקן ואיש חינוך, מחבר "אובדן הילדות", חזה עוד בשנות השמונים את השתלטות המסכים על חיינו. הוא טען שטלוויזיה היא מדיה חזותית שמזרזת השפעות מדבקות של מודלינג על חיינו וגורמת לילדים התרחשויות פנימיות שלא בשליטתנו. כך שאם רוצים באמת באמת לעשות שינוי, צריך לצמצם את הישראלי המכוער מהרשת ולתת רייטינג לזה היפה. אם הם כבר שם ש'ידבקו' מזה.