בעיצומו של התקף לב, בעודו שוכב מבועת ומתפתל מכאבים באמבולנס בדרך לבית החולים, פונה הפראמדיק הצעיר אל ג' ושואל אותו בשיא הרצינות, "תגיד, אתה רוצה שאני אצלם אותך עם הטלפון שלך כדי שתוכל להעלות את התמונה לפייסבוק?"

כמה רייטינג זה התקף לב?

האמת? לא בכל יום זוכה פראמדיק לארח בחור עם התקף לב בראשית שנות הארבעים שלו. איוונט. רק שהאנקדוטה הזו מצביעה באופן מדוייק על העידן בו אנו חיים. הכל בחוץ, פורנוגרפיה רגשית, פיזית. מתברר שהסיפור הזה לא כל כך מופרך לאוזניים צעירות ממני בעשור או שניים, שכן היו גם כאלה שהביטו בי במבט אדיש שאומר "מה את עושה עניין? את יודעת כמה לייקים זה שווה בפייסבוק?" תודה לאל, לא. אני לא יודעת.
במציאות בה אנשים יולדים, מחנכים, יוצאים לדייט ראשון, מתחתנים, מתגרשים ומתים מול המצלמות, התקף לב נשמע תיעוד לגיטימי בהחלט. תקראו לי מיושנת, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שעם הזמן יותר ויותר אנשים מפתחים שיקול דעת קהה רגשות לגבי אילו מהחוויות בחיים אנחנו נשמור בחדר האינטימי שלנו ואילו נחלוק עם העולם. המרדף אחרי תהילה בן רגע גורם ללא מעט אנשים להסתובב עם האצבע מוכנה על הסמארט פון ולתעד את נחשולי המציאות המאתגרת שמזמנת לנו המדינה רווית המתח שלנו. אני יכולה לזרום עם זה, רק שמה שמטריד אותי זו העובדה שלא פעם זה האינסטינקט הראשוני שפועל אצלנו הרבה לפני קיום שיחת החירום. טוב, לא מפתיע אם הרציונל העומד מאחורי האקט הזה הוא כמה רייטינג נשיג.

סף הגירוי גדל

לא מזמן הסתיימו בארה"ב צילומי סדרת ריאליטי חדשה ששמה בתרגום חופשי וממצה רעיונית הוא "המירוץ לאימוץ". חמישה זוגות מתחרים על הזכות לאמץ תינוק העומד להיוולד לבחורה צעירה, אשר תבחר מי יהיה הזוג המאושר שיזכה לגדל את תינוקה. גם אם קמו מקטרגים לסדרה, יצאה חברת ההפקה בהצהרה שמדובר במטרה נעלה לקדם את המודעות והפתיחות לאימוץ פתוח. לא מן הנמנע שהשלב הבא הוא סדרת ריאליטי בשם המירוץ לכליה בחסות אד"י.
זו לא חוסר רגישות; זו לא אטימות; זו מציאות שלאט לאט תובעת את חותמה כאקט נורמטיבי לחלוטין גם מחוץ לטלוויזיה. הילד שלך בהתקף טנטרום? חטפת התקף אפילפסיה? הנה רק לפני חצי שנה קפצה אל מותה דיירת של בית הזקנים הסמוך לבית הספר של החמישיסט. הנער וחבריו ההמומים לא התבלבלו לרגע. הם מיד שלפו את הטלפון והעלו לוואטסאפ תמונות שמחללות את כבוד המתה. התחושה הבלתי פוסקת שאצל אחרים החיים הרבה יותר מעניינים וסוערים היא מוטיבציה מספיק חזקה לאיתור סיפורים מצמיתים ולא מצונזרים וככל שהזמן חולף, סף הגירוי שלנו גדל וחוקי המשחק מאתגרים ומעלים את הרף. דלת אמותינו פתוחה לרווחה וכולם מוזמנים להיכנס בה. גם ברגעים האינטימיים המכוננים בחיינו לא נשכח שצד ימין זה הצד הפוטוגני שלנו.
ואולי הקול השפוי שלנו, ההורים, צריך להישמע יותר חזק ולאזן את השאיפה לחשוף הכול; להזכיר להם שחשוב לשמור משהו לעצמנו; לעזור להם הבין שטכנולוגיה נגישה לא בהכרח תומכת בערכים הנובעים משיקול דעת אחראי ומוסרי ורגישות אנושית - רגע לפני שנאבד אותם לגמרי.