ערב שבת, השעה הקשה ביותר בכל השבוע. אני מתזזת בין סיר הדגים לחמין, לבין המקלחות לקטנים בסרט נע, כשפתאום אני שומעת מנגינה מלחיצה. הנייד מצלצל ללא הפסקה. בפעם החמישית שהתחדשה המנגינה הרמתי. אין ספק שאם ליאת מחפשת אותי בכזאת היסטריה בכזו שעה, אני חייבת לענות לה, כי קרה משהו ובמציאות חיינו ההזויה, מי יודע מה קרה? הראש שלי התחיל להריץ סרטים מפחידים.
אבל למה היא פיטרה אותך?
"את חייבת לדבר איתי", שמעתי בהילות בקולה.
"הי, ליאתי, מה קורה?" היא אפילו לא הקשיבה לפתיחה שלי ופרצה במונולוג, מתוך כאב עמוק.
"את קולטת? את מבינה? שלוש שנים מחיי הבוגרים הענקתי למתנ"ס. התנדבתי לשעות נוספות, חלשתי על פרויקטים, השגתי תורמים והנה, ככה, בלי למצמץ בעיניים, היא פיטרה אותי".
"לפחות תקבלי פיצויים", עניתי לה ומיד חשקתי שפתיים. היא לא התקשרה כדי לשמוע ממני את מגילת זכויותיה המעוגנת בחוק. היא התקשרה כדי שאכיל את הכאב שלה.
"אבל למה, למה היא פיטרה אותך?" סימנתי לבת שלי שתיקח פיקוד על הרחצה של נועם, כדי שאוכל לצאת לחדר הסמוך ולדבר איתה בשקט, אגב סידור הבגדים לשבת.
"אז זהו, שהיא לא פיטרה אותי באופן רשמי, אבל היא עשתה הכל כדי להצהיר שחור על גבי לבן: את מפוטרת! את מיותרת במערכת שלנו.
ליאת הייתה שבורה, עד שכאילו נעלמו ממנה גבולות המקום והזמן. שמעתי את הכאב העמוק שבקולה.
מזיזה אותי לכיוון הדלת
"זה התחיל לפני חודשיים. הבוסית קראה לי לשיחה וביקשה שאשנה את שעות העבודה לשעות אחר הצהריים. היא הסבירה את המהלך בצורה מחוכמת, כאילו הוא לטובתי ולטובת המתנ"ס, רק שאז גיליתי שאחר הצהריים אני די לבד ואין שירותי מזכירות; שאני צריכה לדאוג לעצמי ואין מי שיראה את העבודה שלי ויעריך אותה. היא כאילו ניסתה למוסס אותי, להעלים אותי, סוג של התאדות מעצמי".
"ודיברת איתה?" גיששתי.
"בוודאי ובכל פעם שבאתי אליה, היא הסבירה לי עד כמה אני מגוחכת וכיצד אני לא מבינה איך הסידור החדש הזה מתאים לי כמו כפפה ליד ואני בכלל צריכה להשתחוות לה בהודיה עמוקה על עצם העסקתה אותי. ומה את חושבת שקרה? בדיוק כפי שחזיתי. כשאני לא בשטח בשעות הבוקר, פרויקטים מסוימים הועברו לטיפול אצל אחרות במערכת ואני לאט לאט נבעטת החוצה, מרגישה כאילו הבוסית הודפת אותי בשתי ידיה ואני מנסה לעמוד יציבה, אבל ידיה המופעלות בכוח מזיזות אותי לכיוון הדלת והיא רק מחכה שאהיה שם והיא תנעל אותה על מנעול ובריח.
"את יודעת מה הדבר שהכי מפריע לי? שהיא לא כנה איתי. הייתי מעדיפה שהיא תבוא ותפטר אותי, אבל לא, היא מתעקשת להישאר מושלמת, פני פוקר. היא בסדר. היא בסך הכל העבירה אותי לתפקיד טוב יותר, את מבינה? היא זורקת לעברי משפטים עטופים בחמאת אשליה, אבל כשאני שומעת את הגלים, אני יודעת לאן מובילה הרוח. היא לא תלכלך את הידיים שלה".
"אוי, מתוקה שלי, ליאת", רציתי לחבק אותה. "זו תחושה קשה כשאת מבינה שאת מיותרת במערכת וגרמו לך במו ידייך לבנות את התפאורה המיותרת. מריחת השוקולד על פרוסת המציאות חותכת את הנשמה ופוצעת את הלב יותר מכל דבר אחר".
אני כישלון?
השבת התקרבה. נדברנו להיפגש לאחר הדלקת נרות. עשיתי את ההכנות האחרונות אוטומטית ונזכרתי בעבודה הראשונה שלי לפני שנים, בחורה צעירה שנישאה. עבדתי במשרד שיווק תקופה קצרה מאוד, כשבוע בלבד.
טרם עיכלתי מה העבודה שלי שם והסגן החליט שאני לא מתאימה ואיך אתאים אם מהיום הראשון לנוכחותי, הוא ייבש אותי ולא הסביר לי מה עלי לעשות? שמחתי על כך שהלכתי מהר, בניגוד לליאת, שהשקיעה את הנשמה שלה שלוש שנים ובתמורה קיבלה סטירה, תוך חיוך גדול, ממנהלת המתנ"ס, המבקשת לשכוח כמה שיותר מהר את העבודה היפה שלה.
"אני כישלון?" ליאת יבבה בליל שבת.
"לא! האינטרסים של הבוסית נובעים אולי משיקולים כלכלים, קיצוצים בתקציב או אפיל לחץ להכניס מישהי אחרת תחתייך, שהגיעה חמושה בפרוטקציה. ואת? תמצי את הכאב שלך עד הסוף. זכותך. וכן, את צודקת שהיא מראה לך את הדרך החוצה, אבל אל תפלי. הרימי את הראש, חפשי משהו אחר. את אלופה ומקצוענית ומישהו שם בחוץ רק מחכה לך כדי לפרוש לך שטיח אדום.
"ואת יודעת, העולם הוא גלגל, היא עוד תפגוש אותך בסיבוב, כשאת למעלה!"
