את היום ההוא לא אשכח לעולם. אחת האמהות מהגן מסמסת לי שאחר הצהרים תתקיים פגישה דחופה בגן. ידעתי במה מדובר. כבר כמה שבועות שהשמועות רצות ואני מתייחס אליהן בביטול. חשד להתעללות בילדים בגן שלנו? לא יכול להיות. הרי ילדיי גדלים בגן הזה כבר כמה שנים. הגענו אליו דרך המלצות של חברים שגם ילדיהם גדלו באותו מקום. המלצנו על הגן הזה לכל כך הרבה מכרים ובפורומים שונים. אני בטוח שאלו רק שמועות והכל יתברר כשום דבר היום בישיבה.
מה הילדים שלי עברו שם?
לקחתי חצי יום חופש והגעתי רגוע יחסית לאותה פגישה, שבה הרגשתי איך האדמה קורסת תחת רגליי. הגעתי לשם, למקום שהוא המשפחה השניה של ילדיי, המקום בו הם נמצאים יותר מחצי משעות העירות שלהם. חיוכים כרגיל, קשקושים על איך עבר היום ומה היה עם הילדים, שיחות התעדכנות וחיוכים עם ההורים האחרים בגן.
והישיבה מתחילה. הרגשתי כמו מתאגרף שחוטף נוקאאוט במכה הראשונה ממוחמד עלי או יותר נכון, ממייק טייסון. חשדות לגבי אלימות מצד אנשי הצוות כלפי הילדים. אגרוף בפרצוף. לילה ללא שינה. האם גם הילדים שלי חוו התנהגות כזו? ואם לא, למה הם היו עדים שם, בשעות הארוכות בהן בילו במקום הזה?
למחרת, ההורים מתחילים להצליב מידע. אוספים יחד את הסימנים. מדברים על התנהגות שונה של הילדים שלהם. חזרה להרטבה, סימנים כחולים שהילדים חזרו איתם מהגן. הרי תמיד אמרו לנו שהילדים שלנו שובבים ולכן קיבלו פה ושם מכה, אבל האם יכול להיות שכל הילדים בגן כל הזמן שובבים?
הילד שלי סמך עלי
והיום, הנורא מכל, לגלות שהחשדות האלה הובילו למעצר של צוות הגן. מעצר. של האנשים שהיו אחראים על בטחונם של שני ילדיי בשנים האחרונות. ורגשות האשם. מה עשיתי? הילד שלי סמך עלי בעיניים עצומות. בכל בוקר שמתי אותו בגן והלכתי לעבודה. הבטחתי לו שיהיה לו יום מקסים ושאאסוף אותו בסוף היום ונחליף חוויות. האמנתי שבחרתי את המקום הכי טוב עבורו. כשהוא בכה ולא רצה להיפרד, הבטחתי לו שזה יעבור ויהיה לו יום טוב. וכשאבא מבטיח – הוא תמיד מקיים. לפחות כך חשבתי.
אני מרגיש נבגד כי המשפחה השניה שלי הפנתה לי את הגב. אנשים שבטחתי בהם יותר מכל הפרו את האמון שלי ובצורה הכי נוראית שיכולה להיות. אבל יותר מכך, אני מרגיש שבגדתי בילדיי, שהפרתי את האמון שהילד שלי נתן בי, האמונה הזאת שלו בך ובכך שאתה תמיד רוצה בטובתו ובביטחונו, שאתה יודע מה הכי טוב בשבילו.
אם אכן אותן חשדות נוראיות יתבררו כנכונות, גם אם בני לא חווה אלימות על בשרו, הוא הרי היה חשוף אליה, מי יודע לאורך כמה זמן? איך זה השפיע עליו? איך זה ישפיע על ההתנהגות שלו בעתיד? משיחות בין ההורים הבנו שכמעט כל הילדים התחילו להתנהג בצורה שונה בבית, יותר אלימה. ייחסנו את זה לשלב התפתחותי שלהם, נרדמנו בשמירה... אם ילד חשוף להתנהגות אלימה במשך תקופה מאוד ארוכה, בשלב כ"כ קריטי בחייו בו מתפתחת אישיותו, יכול להיות שיבין שככה מתנהגים בעולם וזה בסדר להיות אלים.
הורים, היו עירניים
למרות השבועות שבהם עיבדנו את המידע ועשינו את ההחלטות לגבי ילדינו, הידיעה שהתקבלה היום, לגבי המעצרים שהתבצעו, זיעזעה אותי עוד יותר. אני עדיין מסרב להאמין שהגננת שלנו נעצרה היום בחשד להתעללות. כשהכל התחיל רציתי רק לקחת את הילד שלי ולשכוח מכל העניין. למה לי לעבור שבעת מדורי גיהנום עכשיו? הילד כבר לא ימשיך בגן וזה מה שחשוב, שיעבור לסביבה בטוחה ושיוכל להמשיך לגדול ולהתפתח כמו שצריך בסביבה תומכת ואוהבת. אבל מה עם האחריות ההורית שלי? איך אני יכול לשתוק ולקחת אחריות על זה שחלילה ילדים נוספים יסבלו מאותו היחס? הורים תמימים כמוני שחושבים שהם מכניסים את הילדים שלהם, תמורת מיטב כספם, למסגרת הכי טובה שיכלו למצוא? וילדים תמימים שסומכים על ההורים שלהם שיודעים תמיד מה הכי טוב בשבילם?
אז הנה אני כותב, שיקראו וילמדו. אי אפשר לדעת בבטחה מה קורה מאחורי הדלתות של הפעוטון ברגע שהן נסגרות. צריך לעשות מחקר מעמיק, לא להסתפק בהמלצות. להגיע בשעות העומס לגן ולראות איך מטפלים שם בילדים, לשבת מחוץ לגן ולהקשיב למה שמתרחש בפנים כשההורים כבר הלכו לעבודה והילדים נשארים לבד עם הצוות. להיות מעורב. לדעת שמבחינתך עשית כל שביכולתך על מנת להבטיח את ביטחונם ורווחתם של ילדיך. ועדיין, המחשבה הנוראית היא שתמיד קיים סיכוי שדווקא אתה תהיה חלק מהסטטיסטיקה.
