המכנה המשותף לכל האמהות בעולם הוא הרצון לחוש את אותה משמעות שהתפקיד מביא איתו. משמעות שאין לה תחליף. המשמעות שיש כשמלווים בן אנוש מיום היוולדו ומשפיעים על עיצובו; המשמעות בליצור custom-made הנושאת את בית היוצר שלך ומחזירה ברכה במעות של גאווה בתוצר.
אז איך נכון לגדל ילדים בעצם?
ילדים הם תעודת הזהות שלנו בעולם. גם אם היא מבולבלת כמו זו של אתי אישתאר הם תמיד יאפסו אותה, יעשו לנו ריסטארט ויחזירו אותנו לבסיס ממנו יצאנו.
ילדים הם החיבור שלנו לביטחון ולאהבה בלתי אמצעית כזו ללא תנאים, עד כדי תלות, כמו זו של ג'ני המשוטטת אבודה במערכת יחסים לא יציבה ומלאת ספקות.
ילדים הם המקום בו אנחנו יכולים לדרוש ולדרוש ולדרוש ולהבין כמעט מאוחר מדי שאנחנו משלמים על מטרות במחירים של יחסים כמו נטשה.
ילדים הם המקום בו אנחנו מרגישים שאפשר לנשום רגע ולשחרר עניבה מהתפקיד הרציני האחר, מקום בו אפשר להשתטות בלי תכלית, מקום בו מבינים בחרדת נטישה קלה שאם אתה אוהב מישהו, אין שום ברירה אלא לשלח אותו לחופשי.
שש אמהות זו סדרה מרתקת (בעיקר אם מוותרים על המינגלינג האמהי הפרשני בין הקטעים), דווקא משום שהיא חושפת שש נשים המתחבטות בדילמה הכי גדולה בהורות היום - איך נכון לגדל ילדים.
שש הנשים הללו מייצגות את קולם של אותם ההורים היושבים בקבוצות עם דילמות יומיומיות ומחשבים את דרכם מחדש כי משהו בתוכנית "האב" השתבש. משהו בין הרצון לעצב אותם שיהיו הישגיים, חכמים, סקרנים, מאושרים וירגישו מסופקים, לא הצליח להם, כי אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שמה שמסתמן בשטח זה ילד כועס, לא מעריך, שלא אוהב ללמוד?
התינוקת הנמיבית שלימדה אותי על הורות
לפני מספר שנים התבקשתי לכתוב ביקורת על סרט תיעודי של במאי צרפתי בשם "בייביז". הסרט, שצולם כסרט טבע אילם, תיעד את שנת חייהם הראשונה של ארבעה תינוקות במדינות השוכנות בארבע יבשות שונות לחלוטין: מונגוליה, נמיביה, סן פרנסיסקו וצרפת.
לכל אורכו של הסרט זוכה הצופה להיות "זבוב על קיר" ולהתרשם מהתפתחותם והאינטראקציות הראשוניות שלהם עם העולם. כשסיימתי לראות אותו הרגשתי בדיוק כמו באותו המשפט הידוע "לפני שהיו לי ילדים היו לי שלוש תיאוריות על איך לגדל אותם. היום יש לי שלושה ילדים ואין לי אפילו תיאוריה אחת". לא יודעת כלום. בעיקר הפתיעה אותי העובדה שמכל התינוקות המערביים בעולם המפותח והמתקדם הכי התרשמתי מתינוקת העולם השלישי הנמיבית, שהסתובבה בין נשים חשופות חזה, ילדים עירומים וניזונה מחלב אם, חול ואבנים. תינוקת שהיתה עסוקה באין מפריע בלגלות את העולם בקצב שלה, לפלס את דרכה בין בני גילה ללא תיווך מבוגרים ולקבל אוכל, אהבה, שינה והדרכה מאם זמינה לה על פי צורך.
תיאורית הקסם
התינוקת הנמיבית מהסרט הבהירה לי עד כמה פה, בעולם השפע המערבי, העיסוק בתפל של "אוניברסיטאות" ו"בייבי יוגה" כאביזרים הכרחיים במרוץ הגדול אחרי גידול ילדים מוצלחים, משכיח מאתנו את העיקר. אנחנו שוכחים את העובדה שלכל הילדים בכל המשפחות בעולם יש מכנה משותף אחד: כולם רוצים שיאהבו אותם בלי תנאים. זה יקרה בהתמדה, כשנאפשר להם לטעות ללא ביקורת, כשנסמוך עליהם וניתן להם להתנסות ולצבור הצלחות במיומנויות תואמות לגילם, כשנקדיש להם זמן, גם אם הוא לא "תכליתי", כשנכיר בצורך שלהם בחופש ופנאי כאחד המרכיבים החשובים לגדילה. זה יקרה כשנאפשר התנסויות מבלי לגונן מדי ומבלי לתסכל מדי, נעודד בנפילות ולא בהצלחות, נדבר בגוף ראשון ושני ולא בציווי ונקבל אותם באהבה, גם כשתוכנית האב משתבשת והילד שייחלנו לו בועט במודל המקורי ובוחר לו אחד משלו. כך נפנים בהם ללא מילים את ההרגשה הבלתי אמצעית וממלאת המשמעות שבלעדיהם שום דבר לא היה עבורינו אותו הדבר.
אין איזו תיאוריית קסם שמנפיקה ילדים מוצלחים. יש אותנו אוהבים, מעודדים, זמינים, נוכחים, על פי צורך וכשהם יצאו מהבית אל שביל חייהם, הם יצאו מועצמים לא בזכות מה שנתנו, אלא בזכות מה שגרמנו להם להרגיש לגבי עצמם. ואלו יחד עם האווירה, התרבות והריחות המאפיינים כל בית, שאין שני לו, יהיו בבגרותם אותם חלוקי נחל על השביל שיראו להם תמיד את הדרך חזרה אליו.
