יאנה חודריקר-כנפו היקרה, בגלל שאני כן חיה בעולם האמיתי, לא אגיד לך תודה על המימון של הצהרונים שקיבל המגזר שלנו עד היום. תודה אומרים על מתנה. זו לא הייתה מתנה. זו הייתה השקעה. עם תשואות. זה היה אינטרס של המדינה.
המדינה הרוויחה ממסים ומהעלאת התל"ג, בעקבות עבודת מעל 150,000 נשים חרדיות, פי כמה וכמה מהעלות של סבסוד המעונות והצהרונים, או.קיי? אז המדינה עשתה את זה בשבילה. לא בשבילי.
שיקולים כלכליים או פופוליסטיים?
בעולם האמיתי, גופים דמוקרטיים כלכליים, פשוט דואגים לאינטרס הכלכלי של עצמם. וזהו. פתאום מישהו דואג לא לכלכלה, אלא לספר למגזר א', כמה מגזר ב' לוקח לו מהארנק. תגידי לי את האמת, גברת חודריקר-כנפו, ידעת בכלל שמישהו מממן לי ולחברות שלי צהרון כדי שנוכל לעבוד? זה באמת דגדג לך בארנק? ברור שלא. מישהו טרח להסביר לך שהשקלים שחסרים לך נמצאים שם, במימון הבסיסי הזה של הצהרונים, שהוא בכלל אינטרס של המדינה. כאילו שהשקלים האלו יחזרו אלייך לארנק ולא ילכו למימון גחמות פופוליסטיות של ביבי לפני בחירות או בנט לפני חוקה.
כשאת חושבת פופוליסטי, איכשהו הטיעונים לא ממש לוגיים. מצטערת. שמת לב לטיעונים שטענת? מדוע שלא יממנו למי שאין לו רק בגלל שמי שכן יש לו אינו ממומן? הרי מי שיש לו, אין אינטרס לסבסד לו. הוא יעבוד בכל מקרה.
מי שדרגת השכר שלו מאפשרת לו לממן את מעונות היום והגנים של ילדיו, פשוט אינו זקוק לכך. רק במדינות סנוביות מאוד, בצפונה של אירופה, מחלקת המדינה כסף גם למי שכבר יש לו. אצלנו לא.
אין חוק שמחייב לעבוד
"לא המדינה צריכה לומר לבעלה האברך של אותה אישה 'מה אתה יושב ולומד? צא לעבודה', אלא אשתו", כתבת בטור שלך. יש לי מילה אחת לומר על הגישה המתנשאת הזו, שלפיה אישה צריכה לחנך את בן הזוג שלה איך לנהל את חייו האידיאולוגיים. ולא, תענש, גם אם זה נגד האינטרס הכלכלי של המדינה. וזאת בשם זה שאת וחברותייך תקבענה את דרגת הענישה – באופן מידתי, כדברי השופט ברק. בוודאי – כי אתן הבוסיות; אתן מממנות אותנו. אז זהו, שלא. יאנה, לא "אתם" מימנתם "אותנו". יאיר לפיד שיכנע המוני אדם ש"המגזר הפרטי מממן את המגזר הציבורי ואת המגזרים הלא עובדים – ערבים, חרדים ומובטלים". ממש לא. קיימים משאבים לאומיים – הון, תל"ג, משאבי טבע, הסכמי סחר – שכל מדינה בוחרת איך לחלק אותם.
את וחברייך במגזר הפרטי לא מייצרים את הכסף, או.קיי? אתם בהחלט בחלק היצרני של הציבור הישראלי, אבל זאת במסגרת הסכמה לאומית מסויימת לאפשר לכם את הקרבה המסויימת הזו לאופציות הכלכליות שהמדינה בתור שכזו מזמנת לאזרחיה. בתוכה של אותה הסכמה, המדינה מקבלת החלטות דמוקרטיות, כגון היעדר כפייה על אזרחים שבוחרים מכל סיבה שהיא לא לעבוד. אין חוק שמחייב לעבוד במדינות דמוקרטיות. נקודה.
לפיכך, אדם שלא עובד, זה עניינו. אין כאן התנגשות עם החוק. בני זוגן של נשים חרדיות אינם עבריינים. הם לא עובדים ובן זוגך כן. זה הכל. אני מניחה שיש עוד הבדלים, אבל הסכמנו שזו לא מלחמת תרבות, כן?
אז בעולם אמיתי, לא פופוליסטי, גם מי שלא חי לפי קו כלכלי מסויים, אינו ראוי לעונש. הוא ראוי להיות מכשיר במהפכה הכלכלית, כמו כל אחד ואחת. לא, יאנה?
