לפני ארבעה וחצי שבועות ארזתי את עצמי ואת הילדים, את שתי הבובות החביבות עליהם ובגדים לשלושה ימים ונסעתי צפונה אל מחוץ לטווח הקסאמים והפצמ"רים. אנחנו חיים בקיבוץ נירים, פחות משני קילומטר מגבול עזה, למודי פיצוצים ואזעקות ועם השנים למדנו להריח מתי אבק השריפה באוויר נהיה דחוס מכדי להישאר.
את סבב הלחימה הנוכחי הרחנו כבר כמה שבועות קודם. ככל שרעש המסוקים והמטוסים באוויר התגבר והירי מהרצועה נהיה תכוף יותר, זה הפך ברור שאוטוטו משהו יתלקח. אני עצובה לומר שכשזה קרה כבר היינו מוכנים. ידענו לאן נוסעים (קודם כל לסבא וסבתא בעין החורש) ולאן ממשיכים (לקיבוץ משמר העמק, שאירח את כל יציאת נירים המאורגנת), אבל לא ידענו מתי חוזרים ולא תיארנו לעצמנו לאיזו מציאות נחזור.
"אמא, מתי חוזרים הביתה?"
במשמר העמק, קיבוץ נדיב מאין כמותו, בנינו לנו חיי קומונה מאורגנים ועשינו מאמץ לשמור על הנורמליות והשגרה למען הילדים ולמען עצמנו. בסך הכל אני חושבת שעשינו עבודה לא רעה ובזכות הקהילתיות הזאת, רגעי האור והאופטימיות החודש היו רבים: אנשים, בעיקר נשים, שנתנו מעצמן למען כולנו, הרבה צחוק משותף וגם בכי ובעיקר, התחושה שאת לא לבד בדבר הזה, שהחוויה היא משותפת, עזרו לשרוד. והילדים היו אלופים, אולי כי מטבעם הם כאלה – נוחים להסתגל; אולי כי זה ממש מה שהיינו צריכים שהם יהיו ואולי כי באמת יצרנו מציאות חלופית טובה בקיבוץ-בתוך-קיבוץ הקטן שלנו הרחק מהבית. אמנם הם שאלו לפעמים, "מתי חוזרים הביתה?" או התגעגעו לאבא (שנשאר לעבוד בקיבוץ) והעלו דמעות בעיניי, אבל בשאר הזמן פשוט היו שמחים בחלקם.
כבר כמעט חמש שנים שאנחנו חיים בנירים. חזרנו לכאן מהמרכז כי זה הקיבוץ של בן-זוגי, בר וכי שנינו אוהבים את המקום הזה אהבה גדולה. אחרי שבתנו הבכורה אורי (6) נולדה, החלטנו שכאן אנחנו רוצים לגדל אותה, שתרוץ יחפה, שתהיה מוקפת חברים ומשפחה ושתהיה מוגנת. על הקסאמים, אני מודה, לא ממש חשבנו. אולי כי הרבה ממי שאנחנו אוהבים חי כאן כבר שנים ארוכות, קיבלנו את המציאות הבטחונית כמשהו שאפשר לחיות איתו. לפני שלוש שנים נולד איתן וכשהיה בן שנה וחצי התפנינו מכאן בפעם הראשונה, במהלך מבצע "עמוד ענן". איכשהו הסבב ההוא לא היווה טלטלה עמוקה כל כך כמו המלחמה הנוכחית. אולי כי היה קצר והסתיים ב"הבנות" שהחזיקו חודשים ארוכים אחר כך ואולי כי אז עדיין השלמנו עם הנרטיב לפיו גבול בוער הוא רע הכרחי, חלק מהחיים בנגב המערבי.
חזרנו לשטח אש
בשבוע שעבר, עם ההכרזה על הפסקת האש לשלושה ימים, התחלנו לדבר על חזרה מאורגנת הביתה. יומיים הסתובבתי עם חיוך גדול ותחושת קלילות בבטן, שהחליפה את המועקה שישבה שם דרך קבע. ניקינו וארזנו וכתבנו ברכות וקיימנו פרידות וקנינו מתנות ובעיקר סיפרנו לילדים בלי להתבלבל שחוזרים הביתה. לאורי סיפרתי שנגמרה המלחמה והיא שאלה אותי: "אז אף אחד לא ניצח? כולם קיבלו את מה שהם רצו?" ואז, רגע לפני שהיינו מוכנים לחזור, נגמרה הפסקת האש, הירי התחדש במלוא עוצמתו ואני קרסתי לייאוש עמוק. את כל הבכי שלא בכיתי חודש שלם בכיתי ביום שישי הזה, שבו הכמיהה לבית ולמיטה קיבלה כיבוי צופי אכזרי מהמציאות.
ובכל זאת, למחרת חזרנו. חזרנו אל תוך אזור שחזר להיות שטח אש, אל תוך "שגרת חירום" של 15 שניות, אל תוך ירי ופיצוצים ואל תוך מה שהרחקנו ממנו את הילדים כל השבועות הארוכים האלה. למה עשינו את זה? כנראה כי הבית חזק מהכל וכי הבית שלנו קרא לנו. לא רק המיטות והספות והספרים והצעצועים, אלא גם הקהילה שהחליטה לחזור לתפקד כרגיל – לפתוח את הגנים וחדר האוכל ולשוב ולקיים יום-יום שפוי במידת האפשר. זו לא היתה לי החלטה קלה ועדיין הבטן מתהפכת לפעמים והראש שואל: "את נורמלית?" אבל אז הלב משיב: "לא היתה לי ברירה אחרת".
שינוי בתפיסה שעזה היא בעיה שאין לה פיתרון
ובכל זאת, אני מרגישה שמשהו עמוק נשבר – משהו ביכולת להמשיך לחיות כאן כאילו המלחמה לא היתה או בנכונות של האנשים לעבור לסדר היום על מה שהיה. האמונה שיש זהות ערכים ואינטרסים בינינו לבין מי שמופקד על ביטחוננו ורווחתנו, התערערה מן היסוד. כשמדברים על עוטף עזה אנשים אוהבים להשתמש בביטוי "חיים לפתחו של הר געש". אני לא אוהבת את הביטוי הזה, כי הוא מרמז שיש איזה כוח טבע בלתי-נשלט שמאיים על מציאות חיינו, משהו שאין לו פיתרון. יותר מדי שנים הצליחו לשכנע אותנו שזה נכון, אבל אם משהו טוב אחד יצא מ"צוק איתן" זה שהאנשים כאן הפסיקו להאמין בזה.
אני מקווה ומאמינה שמתוך שלל המחאות שצומחות עכשיו מתוך הקהילות החבולות שלנו, תגיע דרישה חזקה ובלתי ניתנת לעצירה לשינוי בתפיסה שעזה היא בעיה שאין לה פיתרון. אתמול איתן אמר לי שלאוטו שלנו יש צבע מפחיד. למה מפחיד? שאלתי. "כי הוא אדום והאנשים בנירים מפחדים מהצבע הזה", הוא הסביר לי. אז אני הולכת לעבוד עכשיו למען ימים שבהם אדום יחזור להיות אצלי בבית רק הצבע של הפועל.
