"מימי, רותי, אושי, נועם!" קולי הנואש קיבץ אותם סביבי בלי תירוצים. "מי זרק את הנייד שלי למים?" קראתי בייאוש.
"אמא, רק רציתי לראות אם זה צף, כמו הדגים", נועם מזיז את פיו בתנועות של דג. אני לא מצליחה לכעוס.
"אמא, אני אוכלת מדי הרבה", מימי העבירה מיד נושא ושלחה בי מבט דואג. "תראי, אמא, אני שמנה".
"מי הכניס לך רעיונות אוויליים לראש", נחרדתי מול דאגה של ילדה קטנה.
לקלח אותם? לוותר בגלל העייפות ולגשת מיד לארוחת הערב? ובכלל, איך נלחמים בימי הקיץ הארוכים שלא נגמרים? בחופש הגדול - אחד הקשים שידענו.
הרופאים פסימיים
צלצול טלפון קטע את ההתלבטויות שלי. מאחורי הקו אחותה של דינה חברתי. קולה אינו מבשר טובות.
"מה?! מתי זה קרה? מה המצב שלה?" שאלתי ברעד למשמע הידיעה המחרידה.
"תתפללי, היא עוברת ניתוח מסובך". ענתה לי אחותה ומיהרה לסיים את השיחה. מה קרה? הבעל נכנס הביתה ומצא אותי חיוורת, כל גופי רועד בעווית.
"אל תשאל, דינה ובעלה עברו הערב תאונת דרכים קשה. נתנאל נפגע קל ודינה נפגעה קשה. היא עוברת ניתוח עכשיו".
"ומה עם הילדים?"
"רק דינה נפצעה. שני האחרים, שישבו בצד של נתנאל, נפגעו גם הם קל, שריטות. לא יותר". קשה לי לדבר. ההלם גדול. בשניות הכל מתרסק.
יומיים לאחר מכן אני עומדת מול מיטתה של דינה בבית החולים. היא שוכבת חיוורת כמו הקיר שצבעה לא מזמן במסדרון ביתה. פניה מגובסות, כולה מצולקת."מלי", בקול חלוש היא מתחילה לשחזר את הערב הנורא שעבר עליהם. "חזרנו מההורים שלו. בילינו אצלם את השבת. השעה הייתה מאוחרת ונתנאל נרדם כנראה לשבריר שנייה, איבד שליטה על הרכב ונתקענו בגדר הבטון המפרידה בין הנתיבים. זה היה נורא. הייתי לכודה עמוק בפנים עד שחילצו אותי. החילוץ ארך שעה ארוכה, מכבי אש, אמבולנסים, מד"א, ארגון 'הצלה', אפילו אחד מזק"א..."
"אני לא יודעת עדיין מה יקרה ליד שלי. הרופאים פסימיים", בקולה צער נוראי. שתקתי.
קשה לי להתמודד כרגע עם הצער שלה; עם הצער של אחת החברות הכי הטובות שלי.
"דינה, אני חייבת לזוז. אחזור לבקר אותך מחר", הבטחתי לה ויצאתי משם, כשהגיעה עוד שיחת טלפון מחברה טובה שלי שהבן שלה בעזה והיא לא מצליחה לנשום או לאכול.
שיריבו, העיקר שהם כאן
למה אנחנו נזכרות לנשק את החיים שלנו, רק כשבחוץ הצער משתולל? איך השחור של השני צובע את שלנו בלבן מאיר? פתאום כל אחר הצהריים התעלמתי מהמריבות של הילדים. שיריבו, העיקר שהם כאן והם בריאים.
הקירות מקושקשים? העיקר שיש מי שמקשקש. בלגן? סימן שחיים פה טוב. הבעל זכה לאישה שקיבלה אותו בחיוך, כאילו חזר מן הכפור.
"אתה רוצה לאכול משהו?" מתי אשתו שאלה אותו ובפעם האחרונה איך עבר עליו היום לפני שהיא קיטרה על היום שעבר עליה?
"ביקרתי את דינה היום. מסכנה, אל תשאל", אמרתי, כשתחושת עמוקה של הכרת הטוב אופפת אותי. "כמה צריך להודות על היש".
בלילה במיטה אני נזכרת בדינה, בביקור אצלה, במועקה שהתחלפה ברגע שעזבתי אותה. המועקה חלפה, התחלפה בתחושה אחרת. אני מתנחמת לאורה של מדורת "יש יותר גרוע" וכי איך אני יכולה להתלונן? הבלגן מצטייר באור הנחמה "יהיה בסדר". אפשר לסדר, לא? וחוסר השינה? לא נורא, אפשר להשלים. והחופש הגדול יסתיים בתאריך מסויים.
רגע! בושתי ונכלמתי בעיני עצמי. עמוק במרכז הבקרה אני יודעת שמשהו אינו תקין בהלך המחשבה שעובר עלי עכשיו. אני מגלה את קיומו של מד השמחה על חשבון הצער שלה? בגלל שלה רע יותר, הקושי שלי טוב יותר?
הלוואי שיבואו ימים שקטים יותר, טובים יותר. הלוואי וכל המשפחות לא תדענה עוד צער והלוואי שנדע לשמוח כשקל ואפשרי. בלי תזכורות מיותרות.
