לפעמים אני מרחמת על הילדים של אורלי, למרות שאם תשאלו אותה, היא זו שמרחמת עלי. הבית שלה מרוהט בריהוט חדשני ומודרני, אגרטלי זכוכית בכל פינה אפשרית והיא לא מוכנה להתפשר, למרות שרצים בבית שלה לא מעט ילדים. "מותר לי להגביל את הילדים שלי; ללמד אותם מגיל אפס לא לגעת; מותר שיהיו לי בבית ארגטלי זכוכית".
"ילדים נוגעים בכל דבר. מרגע היוולדם יש בהם דחף לגעת ולמשש ובהמשך, לחבל ולהרוס. הסקרנות איתה הם גדלים היא טבעית לחלוטין וצריך לאפשר להם לגדול במרחב הטבעי, לגעת למשש, להבדיל", הרצתי את משנתי הסדורה בפניה.
ילדים זקוקים למגע
כוסות הקפה המהבילות הונחו על השולחן ובעוד העיניים מתערפלות מהאדים, אני מקשיבה בחצי אוזן לאורלי, שממשיכה לגעור בילדים בסבלנות אין קץ.
אנחנו שונות כל כך. אני חסרת סבלנות, מעדיפה להסתפק בתמונות על הקיר. למי יש כוח לעציצים יפים? העיקר שהילדים שלי יהיו מאושרים ונטולי דאגות. שהעציצים והאגרטלים יישארו במשתלה ובחנות, חשבתי לעצמי בשקט. איך אפשר לגדל ילדים ולמנוע מהם לגעת? ילדים זקוקים למגע, זקוקים ללימוד.
"דרך האמצע, מלי, דרך האמצע", עכשיו הגיע הזמן שלה להרביץ בי מנת חוכמה.
"אני לא רוצה להישמע כמו דודה זקנה ונרגנת ולגעור כל היום בילדים", אמרתי לה.
"ואני רוצה עציץ יפה בסלון ושהילדים לא יגעו בו. למה אי אפשר את שניהם יחד?"
למה? שאלה מצוינת, אבל אישית פיתחתי אלרגיה למשפט "אל תיגע!" צריך לייחס אותו רק לדבר סכנה. אם ילד נוגע בתקע חשמלי, צריך לגעור בו "אל תיגע!"
"מלי, אני לא מבינה אותך. ממתי אסור ללמד ילד לא לגעת בדברים החשובים לאמא שלו?"
היא נראית כמו טבעת מחנות "הכל בדולר"
קולה של אורלי חדר דרך חומת הזיכרון הדקה והזכיר לי מה קרה לפני מספר שנים, כשעמדתי מול הבן שלי בן העשר, ילד חמוד לכל הדעות, ילד שמעיניו נשקף התום - הקשבתי לדבריו ולא האמנתי. ביקשתי ממנו שיחזור עליהם כדי להבין שהבנתי. כן, הבנתי. גיליתי מה קרה למתנת יום הנישואים שקנה לי בעלי. והסיפור מתחיל כך:
ביום הנישואים שלנו, הבעל נכנס הביתה ובידו קופסא קטנה. פתחתי אותה: צמיד מכסף.
"נו?" אור ניצת בעיניו.
לא יודעת מדוע הייתי חייבת לכבות את האור באותו רגע, אך לא התאפקתי ואמרתי לו את האמת: "צמיד יפה מאוד, אבל ממש לא הטעם שלי".
"לא נורא. את יכולה להחליף בחנות", ענה מאוכזב מעט.
כעבור יומיים ניגשנו יחד לחנות התכשיטים. מיד בכניסה נחו עיני על טבעת מוכספת, בעלת זרקונים אדומים.
"זה מה שאת רוצה? היא נראית כמו טבעת מחנות 'הכל בדולר'. קצת המונית וצבעונית מדי. אין לה שיק כמו הצמיד", הפרטנר ניסה להניא אותי.
"חמש מאות שקלים נוספים?" הבעל חזר על דבריה של המוכרת כשביקש להחליף את הצמיד בטבעת. "זה לא הכסף, כמו הרעיון שהטבעת נראית פשוטה וזולה", אבל אני התלהבתי מהטבעת הצבעונית.
"טוב, אם את אוהבת את זה ואם זה הטעם שלך, אני שמח ומאושר שמצאת משהו כלבבך ותהני ממנו", הוא נד בכתפיו.
דברים לא נעלמים סתם כך
ענדתי אותה כל אחר הצהרים בשמחה. בלילה, כשישבתי מול המקלדת כדי לסיים עבודה, הטבעת הגדולה הפריעה לי להמשיך במלאכת ההקלדה. הסרתי אותה מן האצבע והנחתי בצד, ליד המקלדת.
למחרת בערב, בדרך לבר מצווה של בן של חברה טובה, רציתי לענוד אותה, אבל היא נעלמה. זכרתי בדיוק היכן הנחתי אותה. השולחן עמוס בדפים ואין זכר לטבעת. לא היה לי פנאי לחפש אותה בחדר העבודה ומיהרתי לשמחה. בלילה, כשחזרתי, המשכתי במלאכת החיפושים.
"לאן היא נעלמה?" שאלתי את הילדים. הזזתי רהיטים, נברתי בניירת ובמגירות.
הבעל שהשתתף בחיפושים שהעלו חרס, סיכם אותם בעגמימות: "אין מה לעשות. כפרת עוונות".
"דברים לא נעלמים סתם כך. עוד תמצאי את הטבעת כשלא תצפי", אבא שלי ניחם אותי כשהרמתי אליו טלפון לבכות על מר גורלי.
"איפה הטבעת? תביא לי אותה!"
חלפו שבועות, הצטרפו לחודשים ובאחר הצהריים סתמי, כששוחחתי עם הבן שלי על ניסוי בטבע, הוא סיפר לי כך בדרך אגב: "זה מאוד מעניין לראות כיצד חומרים מחליפים צבע. היתה לך בחדר העבודה טבעת גדולה כזאת, עם זרקונים. התווכחתי עם חבר שלי והוא אמר לי שפלסטיק לא יכול להחליף צבע ואני דווקא חשבתי שכן.
"אתה מדבר על טבעת כסף גדולה עם זרקונים אדומים?" קולי ניחר מעט מהתרגשות.
"כן, את יודעת, הטבעת של מימי. היא בטח הוציאה אותה מהמגירה והשאירה בחדר שלך".
"טבעת של מימי? טבעת של ילדת גן? לא ולא, זאת הטבעת שחיפשתי ימים שלמים! טבעת יקרה במיוחד!"
"אמא, לא יכול להיות. אני אומר לך. זה לא מה שחיפשת. זאת הטבעת של מימי.
התעקשתי: "לא שאלתי אותך של מי הטבעת לדעתך. איפה הטבעת? תביא לי אותה!"
"גרדנו את הזרקונים האדומים ואחר כך העפנו אותה לפח. לא חשבנו לשמור טבעת של ילדים מ'הכל בדולר'. אני ממש מצטער אם בכל זאת זו היתה הטבעת שלך..." הוא היה נבוך מאוד. לרגע ריחמתי עליו.
תחושה לא נוחה פשטה בי: כולם צודקים. אבא שלי צדק. טבעות לא נעלמות סתם כך; הבעל שלי צדק. הטבעת נראית כמו טבעת של ילדים מחנות "הכל בדולר" ואולי גם אורלי צודקת. צריך ללמד ילדים שלא לגעת בחפצים ולא רק כשמדובר סכנה.
"היי, ילדים, אל תגעו בחדר העבודה שלי!"
