אזעקה. זואי קופצת ראשונה, פוערת עיניים מבוהלות: "אמא, בואי מהר, בן, בוא, תפתחו לאריאל". רצים למרחב מוגן מאולתר בבית - פינה פנימית הממוקמת מתחת לגרם מדרגות של השכנים מעלינו. בן בעצבים: "אוף, למה אין לנו ממ"ד. אני לא מרגיש בטוח ככה. בשביל מה עשיתם את השיפוץ הזה אם לא עשיתם ממ"ד? למה, כמה עולה לעשות ממ"ד? רגע, איפה לוקי? לוקי, בוא הנה... בוא, כלב טוב".
אריאל נכנסת מהדלת האחורית, פרועת שיער, עם עצבנות קלה, מהולה בבהלה: "איזה מרגיזים. הם לא נותנים לישון. עד שנרדמתי אתמול בלילה". אבא כמו תמיד מנסה להוציא את המיטב מכל סיטואציה ושולף את הנייד לצילום משפחתי: "כולם תסתכלו לכאן". כולם: "אבא, די, איזה מעצבן אתה... די! תזיז את זה". אבא לא נשבר. אריאל נועצת בו מבט זועם האופייני לנערות בגיל ההתבגרות, שזה מבט ממש לא נעים. "מה אתה לא מבין? אמרתי לך 'לא'! אני רק התעוררתי. איזה מעצבן אתה!".
האזעקה מסתיימת. אני: "חכו עשר דקות". אריאל: "שקט, שקט, שנשמע את הבומים, אחד..." בן מצטרף: "שתיים, שלוש... ארבע..". כולם: "ואוו. זה היה חזק". אני אחראית על המורל המשפחתי - יאללה, בואו נשיר "אנחנו נשארים בארץ..."זואי נצמדת אלי: "אמא, בואי ניסע לחו"ל". אריאל: "שבע, שמונה... וואו, כמה..." שקט מתוח. אבא: "זהו, נגמר". אנחת רווחה. אבא עדיין עם המצלמה. "נו, איך היה?" אריאל: "כיף גדול", קמה. "אפשר לצאת?"
אזעקה שניה "אמאל'ה!" מתיישבת בבהלה. אני: "אפטר פארטי". זואי נצמדת אלי. "שיוהו, כמה?" וואלה, אין לי תשובה. אבא: "אז מה, חוויות..." ממשיך לצלם. בן וזואי עוברים לשיחה צפופה עם חברים בוואטסאפ. זואי: "גילי היתה בחוץ. היא שמעה את זה ממש קרוב". אריאל: "תשתקו כבר, תנו לשמוע את הבומים... ואוו, זה ממש קרוב" ושוב מתחילה רוטינת הספירה. שקט מתוח. מחכים... אין ספק שפיתחנו הווי. אבא: "נראה לי שאפשר לצאת". כולם מסתכלים, לא ממהרים. הם חכמים בעלי ניסיון. אני שוב בתפקיד צוות הווי ובידור: "טוב, יאללה בואו נצא, נתאוורר קצת, נאכל ארוחת בוקר בחוץ". כולם בבעתה: "לא!"
