מה עוד עומד להתרחש?
כולנו מסתובבים בימים האחרונים כשמועקה איומה משתלטת על קני הנשימה. שלושת 'הרוגי המלכות', נערי חמד תמימים, המדינה שעצרה נשימתה ועקבה אחר החיפושים, הסוף המר והמצמרר, האמהות אצילות הנפש שנאלצות להתמודד עם השכול שנפל עליהן ובני המשפחות האצילים. ועדיין לא הספקנו להתאושש, ואז נחתה עלינו הידיעה שהיממה את כולם - הנער הערבי שכולנו התעלפנו לשמוע שיד יהודים ברציחתו הנפשעת. ומיד לאחר מכן מערבולת של שנאה, האזעקות והטילים לצד תחושת הפחד וחוסר הוודאות. מה עוד עומד להתרחש במדינה שלנו? השכנים ובני הדודים המגוייסים שיוצאים לחזית וסיפורים על כמעט חטיפות וחשדות לחטיפות. לא פלא שאפילו בת ה-16 מפחדת ללכת לחוג שלה לבד, כי צריך לעבור ברחוב צדדי. ואם היא בחוששים, מה תאמר בת ה-11, שבדרך כלל הולכת למכולת שבהמשך הרחוב לבדה ופתאום היא דורשת ליווי מבוגר למרחק של כמה עשרות מטרים.
בלילה הילדים בודקים את הדלתות עשר פעמים ומוודאים שהן נעולות כמו שצריך. גם התריס שהיה שבור, נקרא לסדר ואיש התחזוקה שגר בשכונה בא לתקנו, כדי שהילדים ירגישו בטוחים, למרות שלא כל כך הבנתי את הקשר.
פורצים בצחוק אל תוך המסיכה
"אמא, מה יהיה? אני ממש מפחדת", אמרה לי בגילוי לב בת ה-16 שלי וראיתי את הפחד בעיניים שלה. "האם פעם נחזור לחיות חיים נורמלים במדינה הזאת?"
פתאום מצאתי את עצמי חוזרת למעלה מעשרים ושלוש שנים אחורנית, זוכרים? את מסכות הגז...
הייתי אז בחורה צעירה, גרנו בקרוון ביישוב מתפתח סמוך לבירה ובלילה, כשהאזעקות ניסרו את השקט והעירו אותנו, אני זוכרת איך עזרתי לאבא ולאמא להכניס את הפעוטות לתוך הממ"ט, שנראה כמו אינקובטור מפלסטיק וכולנו נאלצנו לחבוש את מסכות הגז או הברדסים. הילדים הקטנים פרצו בבכי עז כשחבשנו את הדבר המשונה הזה, השחור הגדול. כך ישבנו שם בחדר שבתוך הקרוון, הבטנו זה על זה ואם זה לא היה מצחיק, היינו פורצים בצחוק אל תוך המסיכה.
את הקרוון אפשר היה לתאר כמו פחית מנייר. מטח אחד הנורא חלילה ואף מסכה לא תציל אותנו ובכל זאת חבשנו את המסכות.
הפחד תלה באוויר, גם כאשר נחמן שי הורה לכולנו לשתות מים ולצאת מהחדר האטום. הסתובבנו עם המסכה ביד, הלכנו איתה לבית הספר, לסידורים, לקניות. ופחדנו, כי לא ידענו איך זה יגמר וכמה תחמושת יש עוד לסדאם והאם הוא לא יחליט להשליך עלינו נשק כימי, חלילה.
ההורים כלאו את הפחד
אירחנו את החברים שברחו מתל אביב והעדיפו קרוואן באזור בטוח, על פני וילה עבת לבנים בתל אביב המטווחת. כך חיינו עם הפחד, עד שהסיוט הסתיים. הצלחנו לשרוד אותו, רק משום שאבא ואמא לא שידרו לנו פחד. גם אז ידעתי שהם חוששים ומפחדים, אבל כלאו את הפחד ולא הפגינו אותו, הם חייכו אל הקטנים והגדולים, עודדו אותנו שהמצב בשליטה ובעזרת השם הכל יסתיים על הצד הטוב ביותר. נתנו לנו לקרוא תהילים בחדר האטום ולהרגיש שאנחנו נאחזים במשהו, הסיחו את דעת הגדולים והקטנים במשחקים משפחתיים ששיחקנו על הרצפה, בשירים שהמצאנו והקלטנו את עצמנו על קלטות סלילים ישנות. הקטנים ציירו את סדאם ואת הטילים וקשקשו עליהם וקרעו אותם ואמרו שהם כבר לא מפחדים ואבא ואמא מחאו להם כפיים.
גם עכשיו נעשה את זה. ניתן לילדים לדבר על הפחדים, נעודד אותם לנקוט באמצעי זהירות, אבל נזכיר להם שאסור לנו לאבד את השלווה והשמחה ושגרת החיים. הם ילדים והתפקיד שלהם להיות ילדים ואנחנו, התפקיד שלנו יותר מתמיד הוא להיות המבוגר האחראי בשטח.
נ.ב. רק סיימתי לכתוב את הטור אזעקה נשמעה. כולנו בממד ובומים חזקים ברקע... הצילו.
איך תעזרו להם?
אז איך עוד נוכל לעזור לילדים בימים של מתח ביטחוני? נעזרתי בעצותיה של ד"ר ליאת הולר הררי, פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית, מנהלת פורום "להיות אמא" באתר כללית.
- נסו לשמור ככל האפשר על השגרה של הילדים ולאפשר להם להמשיך בפעילות רגילה ומהנה.
- נסו להראות להם שהמבוגרים בשליטה, ככל האפשר. זה חשוב תמיד, אבל עוד יותר בימים כאלה.
- אפשרו שיחה אמיתית. צרו מצבים שבהם אתם פנויים להקשיב והילד פנוי להביע. אפשר, למשל, לשבת מדי יום יחד על הספה ולדבר על אירועי היום או לפתוח בשיחה ברגעים שלפני השינה.
- המשיכו לאהוב בלי דאגנות יתר. גם זה נכון תמיד, אך היום יותר: אל תבלבלו אהבה עם דאגה. ברור שתדאגו, אבל דאגת יתר לא מועילה לילדים, להפך. דאגנות יתר עלולה לגרום להם לחשוב שאכן יש סיבות לפחד ולגרום לפחד להשתלט.
