המתח גואה ומשגרי הרקטות הולכים ומגדילים את טווח השיגור. רובנו הגדול הורים צעירים שמעולם לא חוו את איומי הטילים ביחד עם ילדיהם. זה מלחיץ, זה מרתיח, זה מפחיד וזה בעיקר תופס אותך בחוסר אונים מוחלט. איך מתמודדים, למה מגיבים, מה עושים? אז חלקנו לחוצים, אחרים אדישים וחלק מתכוננים לעלות על מדים (או שכבר עלו) ולצאת לעשות כל מה שאפשר בכדי לשמור על המשפחות שלנו. תגובות ראשונות של אבות למצב.
עומר להט: אמרתי לילדים שהלכתי לעבודה
אני כותב שורות אלו באשמורת השניה של הלילה מהמילואים. כן, הוקפצתי. הפעמים האחרונות שהייתי ער בשעות הללו ולא בגלל אלכוהול, היו בלידות של הילדים שלי.אני יושב פה ונזכר בפעם האחרונה שהוקפצתי, במבצע עמוד ענן. זה היה יום שבת והייתי צריך ללכת לבית של אדם דתי בשטחים ולמסור לו צו 8. הוא היה בבית הכנסת ואני הגעתי לביתו ודיברתי עם אשתו, שביקשה מהבן שלה לגשת לבית הכנסת ולקרוא לאביו. הוא פרץ בבכי ואמר לאמא שלו שהוא מפחד ואני, נפרדתי מהם בנימוס, נכנסתי למכונית ופרצתי בבכי.
בכיתי כי ראיתי בעיניו של הילד את האימה, את החרדה לאביו ואת ההזייה הזו שביום הקדוש הזה מגיע בחור חילוני שנכנס לתוך יישוב דתי וקורא לאבא שלו לבוא לסכן את חייו למען המדינה בגלל האויב הארור הזה. לילדים שלי עוד אין מושג. אמרתי להם שהלכתי לעבודה. אשוב עם צאת הלבנה ואביא להם מתנה. את אבא שלהם.
אליסף יעקב: הולך לראות קצת כדורגל
חושש ממה שיגיע בסוף. אני חושש שלמרות כל נפגעי החרדה, הפצועים וההרוגים שיהיו לנו, מדינת ישראל תתקפל. היא תמסור הודעה ש"שקט יענה בשקט", לחמאס מתישהו תגמר התחמושת (או שהוא יספוג יותר מדי אבידות), הוא יגיד שהוא רוצה שקט ומדינת ישראל תפסיק לעשות את מה שהיא אמורה לעשות - להגן על האזרחים והתושבים שלה.אז כן, שלחתי הודעה לקצין שלי במילואים והזכרתי לו שאני פה אם צריך אותי, גם אם זה אומר שאני צריך להשאיר אישה ותינוקת קטנה בבית. בינינו, זה לא משנה, כי הסוף כבר ידוע מראש. אני מנסה להתנתק מכל הבלגן, אז אם מישהו מחפש אותי, אני הולך לראות קצת כדורגל. לפחות שם הסוף לא ידוע מראש. הלוואי ואתבדה.
גבריאל ויינמן: שומרים עבורו על שיגרה
אנחנו אשדודים, לפחות עד לסוף החודש הקרוב, אז יש לנו לאחרונה קצת מהריח איתו החברים במה שנקרא "עוטף עזה" חיים כבר שנים. אין לנו ממ"ד בבית ולהורים שלי יש. אמא של יעל גרה בת"א ואל שניהם קיבלנו הזמנה לבוא לבקר עד להודעה חדשה. יעל ואני עושים "הערכת מצב" כל שעתיים ועד עכשיו אנחנו תמימי דעים: התפקיד שלנו כהורים לילד בן חצי שנה הוא לספק לו יציבות, שיגרה משעממת והרגשה שהכל בסדר. בין שני המחירים של שתי החלופות (לרוץ לממ"ד כל שעתיים ולהכניס אותו לסטרס מול שגרה וסיכוי שכולנו נמות ברגע) אנחנו שוב ושוב מעדיפים את השנייה. אם המצב יתדרדר, בהערכת המצב הבאה ייתכן שהקבינט יחליט אחרת.אילן שיינפלד: עד שזה יפסיק
בשש בערב נכנסתי לשכנה וסיכמתי איתה שאם יש אזעקה, היא תופסת על הידיים את מיכאל, הקל יותר ואני את דניאל ויחד אנחנו רצים למקלט של השכנה ברחוב הסמוך. בשבע וחצי, אחרי ריצה אחת כזו, הבנתי שאני לא מוכן להעביר את הילדים לילה כזה והסתלקנו מהבית. בדרך הרגשתי איך המתח מרפה ממני ואת מקומו תופסת תחושת ביטחון בעצמי, שעשיתי את הדבר הנכון לילדיי. אחרי כן הייתי צריך להיאבק בהם עד כמעט חצות, מפני שהתקשו להירדם בבית אחי. שבירת השגרה הזאת היא בעבורי מטורפת ואני לא מקנא בתושבי הדרום, שחווים אותה כבר שנים. הם פשוט חיים בפלנטה אחרת. אבל מהלילה הזה, כולנו חיים בה. עד שזה יפסיק.ברק שטרית: אני הורה לחוץ
חייב להישאר רגוע. חייב להיראות רגוע. זה כל מה שעובר לי בראש בימים טרופים שכאלה. עם ילד בן שבעה חודשים ואישה מודאגת, התפקיד שלי הוא להיות סלע - זה שנשאר רגוע, שמבטיח שהכל בסדר, שמוודא שהם בטוחים מכל פגע. עם כל אזעקה זה נהיה קשה יותר. עם כל בום וריצה לממ"ד אני מרגיש את המבט של הבן שלי, שאומר "מה לעזאזל קורה פה ולמה אתם צועקים ולחוצים?" המבט האבוד הזה שלא מבין לאן נעלמה המיטה ולמה פתאום הוא על הידיים בין אנשים שרצו לממ"ד. מהמבט הזה אני פוחד יותר מהכל - כי זה אומר שבמקום מי שאני רגיל להיות - אני הורה לחוץ. ובצדק.גיא רוה: חבל שככה ילדינו וילדיהם גדלים
אתמול לקחתי את איתי ועוד 3 חברים ליום כיף (להם) בשפיים. בפארק היו ילדים רבים מיישובי הדרום שבאו ליהנות ולהירגע קצת במרכז. היום איתי חזר לאמא שלו בהרצליה. בערב היתה אזעקה גם בתל אביב שלי. מודה שבהתחלה לא ממש הבנתי מה זה הרעש. בערב איתי מתקשר ושואל אם היתה אצלנו אזעקה ומה איתי. לאחר מכן נותן לי לדבר עם אחותו בת ה-5 מהזוגיות החדשה של אמו, אשר הזמינה אותי ואת סבתא של איתי לגור אצלם כי יש טילים בתל אביב. חמודה. בערב איתי מתקשר שוב. "אבא, מה שלומך?". מסתבר שעכשיו היתה אזעקה גם בהרצליה. ברגעים כאלו לא נעים להיות הורה גרוש שלא יכול לתת תמיכה לילדו, אך טוב שיש טלפון להרגעה מיידית.
זוהי דרכם של ילדינו להתמודד עם אי הוודאות והפחד. ובצד השני ילדים נהרגו. במלחמה אין מנצחים, רק מפסידים, אך לעיתים אין ברירה. חבל שככה ילדינו וילדיהם גדלים.
טל חן: איך אני יכול לגונן עליו?
אני שמח שהוא עוד קטן, שיש דברים שהוא לא יבין. אבל אני יודע שהוא מרגיש הכל. אני לא יודע מה אני מרגיש בעצמי - כעס, פחד, חרדה, אדרנלין, דאגה. אני יודע שהוא יבין את נימת הקול שלי, את חילופי המבטים ביני לבין אמא שלו ואין שליטה על זה. אולי אם הוא היה מבין הייתי יכול להסביר לו משהו, אבל כשעל הרגשות האלה אני לא שולט בעצמי - איך אני יכול לגונן עליו מפני זה?יובל אדם: סיפור על מקום רחוק מפה
שלושה ילדים נרצחו בידי חלאות. כנקמה, ילד קטן נוסף נרצח באכזריות על ידי חלאות אחרים.כתגובה לזה, ילדים בני 18 ילכו להרוג ילדים של אנשים אחרים. כל זאת כדי שעוד זמן מה חמאס וישראל יחתמו על הודנה. ואז נחזור לאותו מקום שהיינו לפני חודש. רק עם הרבה יותר מוות, שכול ושנאה. הלחימה עוד לא התחילה, אבל כולנו מפסידים.
הערב לקחתי את שני הילדים שלי לממ״ד בפעם הראשונה. שניהם קטנים מדי להבין מה קורה. אני לא יכול להסביר להם את מה שכתבתי למעלה. אני לא יכול למסך מהם לנצח את המחזה הטראגי שכולנו שבויים בו. אני יכול רק לחבק אותם ולקרוא להם סיפור שיסיח את דעתם ואת דעתי מהסירנות. סיפור על מקום רחוק מפה. מקום קצת יותר שפוי.
עמרי אימבר-חלפין: מכין את עצמי לצו
זה יושב לך על החזה כל הזמן, התחושה הזו. בלתי מוסברת כמעט. אני לא באמת מפחד, זה לא פחד. אני לחוץ. אולי חרד. זו הפעם הראשונה שהילדים שלי מאויימים על ידי גורם שאינו נמצא בהישג ידי ואיני מסוגל לפתור את הבעיה, להתמודד איתה או לגונן עליהם בעצמי.עם כל הלחץ הזה, עם כל הפחד מסביב, אני מכין את עצמי לצו ויודע שלא משנה מה יקרה, כשהוא יגיע אני אארוז תיק ואשאיר את אישתי ואת שלושת ילדיי, אחד בגיל הרך ושני תינוקות ממש, מאחור. עד אז התחושה הזו, החרדה והלחץ, יגברו עם כל אזעקה, עם כל ידיעה על צו 8 אצל חבר או אח. אוף.
