אל תגידו לי להניק; אל תגידו לי לתת לתינוק שלי חיסונים; אל תגידו לי מה לתת לילד לאכול; אל תגידו לי כיצד לחנך את ילדיי ובכלל, אל תפנו אלי, אל תעירו לי ואל תתנו לי עצות! זו, על קצה המזלג, הגישה החדשה. הורים יוצאים נגד מומחים שבאים ואומרים להם איך לחנך את ילדיהם. למשל, הם יוצאים נגד אנשים כמו מיכל דליות בתוכנית "סופר נני", אשר באה ועושה להם "נו-נו-נו". מה פתאום שמישהו יגיד להם מה לעשות?
וההורים המתמרדים לא לבד בעניין הזה. הם מקבלים לא מעט תמיכה וחיזוקים ממומחים אשר טוענים כי מעמסת רגשי האשם על ההורים גורמת ליותר נזק מאשר תועלת. בגישת שפר, למשל, מציגים מוטו של "אין הורים לא טובים. הורים לא עושים נזקים לילדים. הורות היא לא עניין מותנה".
אין הורים לא טובים? באמת?
אני לא יכולה להתאפק מלהגיב לדברים הללו. אין הורים לא טובים? השתגעתם? מאין נראה לכם שצצים הילדים האלה שצורחים "אף אחד לא מחליט עלי"? אתם באמת מאמינים שהם למדו זאת מפרסומת או שאולי הם שמעו פעם או פעמיים את ה"אל תגידו לי מה לעשות" שלכם והסיקו מסקנות?
ובכן, אני לא בעד לשים את הילד במרכז ולהתכופף למענו. אני מאמינה שהורים הם אלה שצריכים לעשות נו-נו-נו לילד ולא להפך, אבל לקחת את זה למקום של "אין הורים לא טובים" זו בעיניי הסרת אחריות הורית.
כמעט בכל יום מתפרסם מקרה כזה או אחר של רשלנות הורים והמקרה האחרון למשל, סיפורה של האישה והנערים מקריית גת. ושוב אנחנו שומעים מההורים את המשפט הקבוע: "אנחנו לא יודעים איך זה קרה". נו, באמת? היכן הייתם אתם, ההורים? אה, סליחה, שכחתי, אסור להעמיס אליכם רגשי אשם. בוודאי שזו אשמתה של אותה אישה וגם של הרשויות וגם של התקשורת - היא תמיד שעיר לעזאזל. בקיצור, כולם אשמים, חוץ מההורים. איזה יופי! עידן חדש. הילד אלים - לא אשמתנו. הילד סובל מבעית נפשיות - אנחנו לא הכתובת.
לא מתאים לכם לקבל הערות? לכו לחיות על אי בודד
נכון, קשה לחיות בצל רגשי האשם - למה עשיתי ככה ולא אחרת; למה אמרתי לו את זה; איך לא שמתי לב אליה? וכדומה. אבל כולנו מתמודדים עם זה. אז מה אם הסתכלו עליך עקום כי בחרת לא להניק? ביג דיל. תתמודדי עם זה. אין מה לעשות בנדון. אסור לשכוח שאנו חיים בחברה ואי אפשר לדרוש מהחברה שתתייחס לכל אחד לפי אמות מידה שונות. אין זה מציאותי.
אם הגן נסגר בשעה מסוימת, ברור שמצפים מכל ההורים לעמוד בזמנים. אם כולם מחסנים את התינוקות, אז מובן שמי שהחליט אחרת, יעשו לו חיים קשים. גם מי שהחליט לחנך את ילדיו בבית, במקום בבית הספר, צפויות לו מהמורות. אין זה אומר שאסור לסטות מהדרך ושזה בסדר למדוד את כולם לפי אותו סרגל. ממש לא. זהו המחיר שכולנו משלמים. לא מתאים לכם, לכו לחיות על אי בודד!
את לא תגידי לי לא להעיר לך!
חוקי החברה נועדו לשמור עליה. הרי יש השלכות למעשי כל אחד מאתנו. ניקח דוגמה קלילה. הורים רבים מציידים את ילדיהם במארזים של חטיפים וממתקים לגנים ולבתי ספר. מדוע? סוג של התמודדות (או אי התמודדות) עם רגשות אשם, בשל שעות עבודה ארוכות. הנפגעים העיקריים, כמובן, הם אותם הילדים, אבל יש גם נפגעים נוספים. למשל, הוריהם של חבריהם לכיתה, כאלה שמנסים בכוחות האחרונים לשמור על תזונה נכונה. ילדיהם ממטירים עליהם אין סוף תלונות על כך שלדני ואחרים מרשים שוקולד ורק הם צריכים להסתפק בסלט כתוספת.
וכתוצאה, רגשי האשם של אלה מובילים להעמסת רגשי אשם על אחרים. הרי אין כמו ילדים באיתור הנקודות הכואבות אצלנו. הם לא מהססים להשתמש בכל תחמושת כדי להשיג את מבוקשם. אז המסקנה היא שאי אפשר לברוח מרגשי אשם. הם חלק מהעסק של להיות הורים ולכן די עם ההקצנה הזו.
אם את מאחרת לגן באופן קבוע והגננת מעירה לך, את לא יכולה להתנער מאחריות ולומר "אל תגידי לי מה לעשות. אני לא מסוגת לחיות עם רגשי האשם". את או בן זוגך צריכים למצוא פתרון לבעיה. ואם ילדך מציק לילדים שלי בכיתה או בגינה, את לא תגידי לי לא לעיר לך! אני לא אגיד לך כיצד לחנך את ילדייך, אבל אדרוש ממך להרחיק אותם משלי. אני לא יודעת אם את בחרת לא לחנכם או שאין לך יכולת או זמן או שפשוט בחרת בגישה כזאת או אחרת ואלה הן התוצאות. אני כן יודעת שאין זו אשמתי ושילדיי לא צריכים לסבול, נקודה. לא מתאים לך "נו-נו-נו"? פשוט אל תעשי ילדים!
