11 ילדים וכלב? השתגעתם?

הקשבתי לה בחיוך ונזכרתי כמה פעמים לאורך השנים הילדים שלי ביקשו ממני חיית מחמד. "יש לכם תינוק בבית. הוא כזה חמוד", הייתי מנסה לשכנע אותם לשכוח מרעיון החיה התורנית. ולמזלי, הם הסכימו. להוציא ניסיונות בודדים, לא דרכה חית מחמד על סף ביתנו.

קודם כל תדאגי לאוגר

עם יד על הלב, לכמה משפחות במגזר החרדי יש כלב או חתולה? אפשר לספור על אצבעות יד אחת את המשפחות שמחזיקות חיית מחמד וישנן מספר סיבות שבגללן חית מחמד אינה מקובלת. רק תנסו לקרוא כמה הלכות המיועדות למי שמחזיק חית מחמד בבית ("ונתתי עשב בשדך לבהמתך – ואכלת ושבעת", כתוב בתורה ולהלכה נפסק שאסור לאדם לאכול, לפני שהוא מגיש אוכל. זה אומר שאני חוזרת הביתה "גוססת" מיום עבודה ואסור לי להכניס כלום לפה לפני שנתתי לאפרוח / אוגר / דגים באקווריום את המזון שלהם).

עם זאת, לדעתי, הסיבה העיקרית שלא מגדלים בציבור החרדי חיות מחמד, היא צפיפות הדיור. איפה בדיוק בשלושה חדרי השינה שמאכלסים 11 ילדים אכניס חיית מחמד?

תוכי? נו, טוב

השבוע, כשרותי ביקשה שוב חית מחמד, החלטתי לנסות פעם אחת לספק את יצר ילדיי.

"רוצים תוכי?" שאלתי את הבנים, שהביעו התלהבות היסטרית.

העמסתי את כולם אחר הצהריים ברכב ונסענו בשמחה ובששון לחנות חיות המחמד הקרובה. נראה לי שהחיות נהנו מתשומת הלב שהורעפה עליהם.

"ואוו, אמא, אוגר, בבקשה, אוגר!" הם הצביעו על משהו שנראה יותר כמו חולדה אפורה ושעירה.

"בשום פנים ואופן לא", הזכרתי להם ששימי הבכור סובל מאלרגיות שונות ומשונות ובביקור האחרון אצל רופא הילדים, הוא שאל האם יש לנו חית מחמד בבית ושמח לשמוע שלא.

"מה עם התוכים שדיברנו עליהם?" הצעתי להם. בעלי הכנף הנחמדים הללו לא עוררו בי חששות. הם יושבים בכלוב, לא דורשים הרבה, כך נדמה היה לי ואפשר לשלוט במצב.

"תוכי מדבר!" ביקש דודו, אבל הרעיון ירד מהפרק עקב מחירו היקר של התוכי המלכותי שדווקא תלה בנו עיניים מצפות ונראה היה שהוא מבקש להיות חלק מהמשפחה שלנו.

עיני קלטו זוג תוכים חמודים. "תראו, הם ממש תכלת ושמיים", צעקה רותי ובכך נבחרו השמות לתוכים החדשים שלנו. המוכר הסביר לנו בעליצות כיצד להאכיל אותם ואיך לשמור עליהם. הוא הכניס אותם לכלוב לבן יפה. כל הדרך הביתה, הילדים היו נרגשים. הם מחאו לתוכים כפיים, שרו להם שירים ואם היה מושג כזה "להעצים" את התוכים, הרי שהילדים שלי עשו זאת עם מיטב המילים הטובות שהרעיפו על ראשיהם הצבעוניים והמתוקים.

מה עושים עם התוכים הללו?

ביום הראשון רותי זרחה מאושר וכל אחיה הסתובבו בעיניים נוצצות, אבל אחרי יומיים, התוכים שהיו משאת נפשה, הפכו לאכזבה רבתי.

"למה אסור?" היא לא הבינה. "אסור ללטף אותם ואסור לתת להם לעוף. ואסור ואסור... אז מה מותר?" שאלה מתוסכלת.

ביום החמישי להתאזרחותם בבית, התעוררנו לקול זעקתה של רותי. אחד התוכים נפח את נשמתו על קרקע הכלוב. הילדים התאבלו עליו, הזילו דמעות, לבם נקרע. הקמנו ועדת חקירה, שכללה שיחת טלפון בהולה לבעל החנות לחיות מחמד ולחברה הזואולוגית, כדי לברר איך קרה הדבר ואיך לא יקרה חלילה שוב, לתוכי הנותר לפליטה.

דמעה קטנה זלגה לה מהעין. החזרנו את התוכי לחנות. המוכר ניסה לשכנע אותנו שאולי הוא יחיה ואולי כדאי לצרף לו חבר, אבל הילדים החליטו שהם לא מסוגלים לעמוד באובדן של חית מחמד נוספת.

בדרך חזור הביתה עצרנו בחנות הצעצועים. "יו! תראו איזה כלב!" התלהבה רותי והצביעה על כלב שנראה אמיתי, עם פרווה לבנה, שאפשר ללטף אותו והוא לא דורש אוכל והוא גם פותח וסוגר את העיניים ונשכב ונובח ובכלל לא צריך לדאוג להוציא אותו לטיולים ולנקות אחריו או לדאוג שאולי יום אחד הוא ימות. נכון שזה לא הדבר האמיתי וזה רחוק מלהיות הדבר האמיתי, אבל קניתי לה אותו ותנחשו מה? היא מאושרת! ולא מפסיקה להיות לצדו, כאילו הוא חיה אמיתית.