השבוע צפיתי בתכנית הריאליטי "עד סוף העולם". לא שאני מעריצה גדולה של הז'אנר. ממש לא. הסיבה להתעניינותי היא שאני מכירה את אחד הזוגות כרווקים, כנשואים וגם כגרושים. אהבתי אותם בתור זוג וזה מסקרן לראותם שוב יחד. לא אזכיר את שמם. אין זה משנה לצורך העניין.
מה שכן עניין אותי זה שרוב המשתתפים בתכנית טענו כי הם אלו שיזמו את הליך הגירושים: "אני החלטתי", "אני יזמתי". בוודאי לא הצד השני. מה? להודות בכך שהיא עזבה אותי? מה פתאום?! ו"נלחמתי איתו עד הסוף". הכל היה תלוי ב"מי נשבר ראשון". בקיצור, מלחמה ורק המנצח זוכה.
האם לא למדתם כלום?
תחשבו רגע. אלו אנשים שסיימו מזמן את הליך הגירושים. חלקם במערכות יחסים חדשות. לכולם יש ילדים משותפים, שלמענם הגיעו לתכנית מכתחילה. ובכלל, עצם הגעתם לתכנית ריאליטי בתור זוג, מצביעה על יחסים טובים ביניהם. כמה זוגות גרושים אתם מכירים שמסוגלים להתגורר יחד על אי בודד במשך חודש? אני, למשל, לא מכירה כאלה. אני מכירה רק כאלה שלא מסוגלים לשרוד חמש דקות באותו חדר. ולמרות זאת, למרות שהם מדגישים את טובת הילדים כעומדת בראש מעיינם. עדיין, מדברים בשפת המנצחים. האם הם לא למדו כלום?
אז זהו. לא זו הסיבה. פשוט אנחנו לא מכירים דרך אחרת. לא יודעים להפסיד או להיכנע. רק לנצח. החברה דוחפת אותנו כל הזמן קדימה. מעמידה אותנו במרכז מגיל רך. אני קובע, אני מחליט, רצון חופשי וחופש בחירה. אינדיבידואליזם שולט. שווה להקריב הכל למען מימוש עצמי. זו הגישה המובילה גם במערכות יחסים, מה שהזוי לחלוטין כי משפחה זה קולקטיב. ויותר מזה, בכל מערכת יחסים יש אחד שהוא דומיננטי יותר מהשני. שני אנשים דומיננטים לא יכולים לשמור על יחסים תקינים ביניהם לאורך זמן.
ובאופן טבעי, אם צד אחד הוא דומיננטי, השני הוא כנוע, לא? לדעתי, אחת הסיבות שאחוז הגירושים רק עולה ועולה היא בגלל שאף אחד לא רוצה להיות הצד הכנוע, למרות שזה לטובתו האישית. הרי בני אדם מחפשים את בן הזוג המתאים להם וגם אם זה בתת-מודע, אחד הקריטריונים הוא משחק התפקידים ביניהם. יש אנשים שיותר נוח להם להיות בתפקיד הכנוע גם אם הם מסוגלים לשחק את הצד הדומיננטי.
אין דבר כזה לנצח בין בני זוג
אני יכולה להעיד על עצמי שהתנסיתי בשתי גרסאות של מערכות יחסים ומצאתי את עצמי סובלת בתפקיד הדומיננטי. קבעתי את כל המהלכים, קיבלתי החלטות, הצד השני היה תומך ומעודד באופן יוצא דופן. כביכול, מערכת יחסים חלומית. אבל בשבילי זה לא היה זה. ברגע שהצד השני הפך למשהו מאוד נוח וקל לתמרון, הוא איבד הרבה מהאטרקטיביות שלו בעיניי. הגעתי למסקנה שאני חייבת לצדי בן זוג דומיננטי ואין לי שום כוונות להתבייש בכך. אני מאמינה שחופש הבחירה האמיתי הוא לבחור במה שבאמת נכון עבורך ולא במה שנכון עבור החברה שאתה חי בה. לדעתי, החברה שלנו מקובעת לגמרי ורק מסתתרת מאחורי סיסמאות יפות של רצון חופשי וכן הלאה. אנחנו מודדים את כולם על פי אותו סרגל ומדברים כל כך הרבה על שוויון וחוסר שוויון, שפשוט הלכנו לאיבוד. בין בני זוג תמיד היה אחד מוביל והשני מובל, ללא קשר למה שקורה בחברה. כך למשל, נשים היו בתפקיד המוביל במשפחה גם לפני עליית הפמיניזם, בזמן שהיו עקרות בית ולא היתה להן זכויות בחירה. למה? כי גבר מסוג כנוע תמיד נעזר ונתמך באשתו, ללא קשר למעמדו או מעמדה בחברה. כמה פעמים שמעתם: "אני צריך לדבר עם אשתי. היא זאת שקובעת"? מה נראה לכם, שאותו אחד התבדח? גבר יכול לתפקד מצוין בתור ראש הממשלה ועדיין לתת לאשתו להוביל בכל הקשור למערכת יחסים ביניהם. כלומר, אין דבר כזה לנצח בין בני זוג. אחד תלוי בשני. מצליחים או נכשלים יחד.
ואם אין מנצחים במערכות יחסים, בוודאי שאין מנצחים בגירושים. יש מרוויחים - עורכי דין בעיקר, אבל המעורבים בהליך כולם מפסידים. זה או שאתה שגית בבחירה או שכשלת בדרך וזה נכון עבור שני הצדדים. אני כבר לא מדברת על ילדים שעבורם גירושים זה הפסד נטו. אז חבר'ה, די, תודו שטעיתם שניכם. אוניה לא טובעת בגלל טעות יחיד. ותתקדמו הלאה. תנצלו את הזדמנות הפז שקבלתם לסגירת המעגל, לתיקון היחסים ביניכם. דעו לכם שזה שווה הרבה יותר ממיליון שקל עבור ילדיכם המשותפים.
