בבית הספר של בתי התארגן ערב שירה ישראלית עם נורית הירש. בתנו החליטה להצטרף לתזמורת ולהשתתף. העניין הוא שבתי מנגנת על פסנתר ולא על אורגנית ואקורדים הם דבר חדש עבורה ובנוסף, צריך ללמוד את כל השירים ובזמן קצר. לא פשוט. מה עושה הגברת? מה שכל הילדים למדו לעשות היטב - בוכה ומקטרת.
"אני עייפה ואין לי כוח".
"את לא חייבת להופיע. אף אחד לא מכריח אותך", אמרתי.
"אבל אני רוצה", מתעקשת. "אם את רוצה להופיע, קחי את עצמך בידיים ותתאמני", אני מנסה לפנות להגיון.
"אבל אין לי זמן והמורה רוצה שעד מחר אדע את כל השירים", היא ממשיכה בהיסטריה. "טוב, תקשיבי, את מתלוננת כבר חצי שעה. לא חבל על הזמן?", ניסיתי לשווא.
ושלא יהיה אי הבנות. עד שלא תפסנו פיקוד ואחד מאתנו (הפעם בעלי) נעמד לידה והכריח אותה לחזור שוב ושוב על קטעים בעייתיים, היא פשוט לא הצליחה להתגבר על עצמה. מה שמפליא בסיפור הזה, זה שאנחנו מדברים על ילדה שמתמידה בחוגים, יודעת מה זה מופע ומודעת לחשיבות החזרות והאימונים. ועדיין, היה לה קשה להשלים עם העובדה שהיא צריכה להשקיע ולעבוד קצת יותר מהרגיל.
שכחנו מה זה לדרוש תוצאה
חשבתי על זה הרבה. למה בעצם כל כך קשה לילדינו עם הרעיון של עבודה? למה עצם המחשבה על עבודה מורכבת או חזרות מרובות גורמת להם תסכול? ואתם לא תאהבו את התשובה שהגעתי אליה - הכל בגללנו. אנחנו כל כך עסוקים בלהעצים אותם, שכבר שכחנו מה זה לדרוש תוצאה, מה זה להעביר ביקורת. ולשבח או לקדם ילד אחד על פני אחרים, זה בכלל סוג של איסור מוחלט.
חס וחלילה שלא נגרום לאף אחד לרגשי נחיתות. למה בעצם אנחנו מעמידים את הילדים החלשים יותר בשירה בקדמת הבמה, מחלקים מיקרופונים לכולם ולמה אנחנו צועקים בראבו בכל הופעה, ללא קשר להצלחתה? אם הילד פישל, לא נראה לו ששמנו לב. "אתה כוכב", נרגיע אותו. באחד מסרטי הילדים שמעתי פעם משפט שדי ממצא את התפיסה המקובלת אצל הילדים: "כדי להיות כוכב, מה שצריך זה לדעת לעשות קידה". ומה שנכון נכון. זה בהחלט מספיק. אז למה להם להתאמץ ולהשקיע?
אנחנו מפספסים נקודה חשובה
אז נכון, אני לא אשקר. ערב השירה עם נורית הירש היה מוצלח מאוד. הרעיון שעמד מאחוריו בכלל היה נפלא. "המטרה שלנו", לדברי מנהל ביה"ס, אורלי רביב. "הייתה לעסוק באהבת ארץ ישראל באמצעות שירה ישראלית ושילוב דיסציפלינות; לתת לילדים תכנים וללמדם קצת היסטוריה; מה ערך השיר ביחס לארץ ישראל. רצינו לתת ביטוי לכמה שיותר כישרונות, אם זה דרך ציור, שירה, נגינה, ריקוד ואף קטע המחזה".
ואכן, רוב הילדים לקחו חלק פעיל בפרויקט כולו ועבדו קשה בהכנות לערב. לא רוצה שישמע לרגע כאילו אני מזלזלת בעבודה שנעשתה. ממש לא. אני מעריכה ומכבדת כל יוזמה חינוכית והקניית ערכים לילדינו. מבחינתי, זו מטרה נעלה. אבל יחד עם זאת, אני יודעת שקיימים בבית הספר הזה כישרונות (ואני לא מדברת על ילדיי דווקא), אשר טושטשו ונחבאו על מנת שיתאימו לכל השאר ולא יבלטו מדי. ואני לא מאשימה את בית הספר או את מארגני הערב. ברור לי לגמרי שכוונתם היא טובת הכלל והם הולכים עם הזרם המקובל בחברה ישראלית. אני פשוט חוששת שאנו מפספסים נקודה חשובה.
"אני לא כשרונית"
נורית הירש המהממת, בכבודה ובעצמה, עלתה על הבמה ואמרה: "אני אגלה לכם סוד קטן. זה לא שאני כשרונית כל כך. אני פשוט מאוד מאוד חרוצה". שאלתי אותה מדוע אמרה זאת ולפי נורית "זהו מסר חשוב מאוד בזמננו. אתם לא צריכים להיות מוכשרים, אלא חרוצים. לא משנה במה עוסקים. אם זה ספורט, מוזיקה, שירה, מדע - מצליחים רק אלה שיש להם אופי מיוחד, מי שחזק ומתמיד, מי שחרוץ, מי שהוא אדם חיובי ויודע למצוא נקודת אור גם בחושך. לאחרונה הוצפנו בהרבה כוכבי ריאליטי והעובדה היא שרובם דועכים, לא מחזיקים מעמד ולכן חשוב להעביר את המסר הזה הלאה".
ובכן, גם אני נרתמתי למשימה ואני אומרת לכם, אם לא נתחיל לדרוש מילדינו להשקיע ולעבוד קשה בבית ובבית ספר, הם לא ידעו לעשות זאת בהמשך דרכם. אם לא ניתן לילדים דוגמה ונקדם את אלה שכן משקיעים, לא תהיה להם שום מוטיבציה. כן, כן. אפשר ליהנות מעבודה קשה. הכל עניין של הרגל.
