"אבל מה הבעיה עם הניקיונות? יש לך 11 ילדים. בטח כולם עוזרים לך". הרבה פעמים שמעתי את המשפט הזה בימים האחרונים...
בשביל מה את צריכה חברת ניקיון?
לחץ הניקיונות נותן את אותותיו בכל בית בישראל בימים אלה ואני עדיין מחזיקה בחלום שלי, יום אחד זה יקרה - אני אזמין לפני פסח חברת ניקיון. אסיים את סיפור הניקיון ביום אחד בו יסתובבו בביתי פועלי הניקיון ובסיומו אקבל בית מבריק ומצוחצח.
זה לא הפתרון המושלם, כי עדיין יש לפתור את נושא התשלום ויש שיגידו, מה עם העניין החינוכי של שותפות הילדים בניקיון? ותמיד תצוץ החברה הטובה שתפער זוג עיניים ותשאל בתימהון:
"את לא רוצה לנקות בעצמך? הנה ההזדמנות חד שנתית למצוא את כל החפצים האבודים וחוץ מזה, יקירתי: למה את צריכה להזמין חברת ניקיון כשיש לך בבית עשרות זוגות ידיים משלך?"
אז הרשו לי, דווקא עכשיו, בערב פסח, לשתף אתכם בסיפורים אודות עשרות זוגות הידיים שיש לי לעזרה. רק לפני שבוע הגעתי הביתה ועמדתי בפה פעור. הסתכלתי על הסלון ועל המטבח ימינה ושמאלה ושוב שמאלה וימינה ונותרתי עם תחושה שאני הוזה. הייתי חסרת אונים. התחשק לי לקחת את המיתוס ולנפץ אותו שוב ושוב על הרצפה המלוכלכת, מלאת החפצים, לתת לידידים ולמכרים שהטיחו בי שוב ושוב את המשפט - "איזה כיף לך! את בטח מלכה בבית. יש לך עשרות ידיים עוזרות" - לטאטא בעצמם את הרסיסים.
|אבל אמרתי לדודו שיזרוק את הפח"
אז למה באמת אני מוצאת את עצמי שוב ושוב זורקת את הפחים שנותרו מיותמים ליד הדלת
ולמה אני יוצאת לקניות בפעם העשירית להיום כי לא היה מי שילך למכולת לקנות רק חלב ולמה אני מוצאת את עצמי כמעט באישון בוקר, מדיחה כלים רדומה למחצה? פשוט מאוד. בגלל שיש לי עשרות ידיים עוזרות.
הסאגה נפתחת בבוקרו של יום, כשאני מבקשת בקול ניחר: "תביאו לי את הנעליים של אושרי!"
"נו, רוקנו כבר את הפחים" ואין לי ספק כי "שלושת הגמדים" המופלאים שלי, כלומר שלושה בחורים שמתמרים לגובה מטר שמונים פלוס, יטפלו בזה. כל אחד מרים פח אחד – והשטח מתרוקן.
עוד מעט האשפה היתה מתמלאת בתולעים ולכן השלכתי בעצמי את הפחים והסתכלתי במבט מאשים בשימי.
"זה נראה לך נורמלי שאמא שלך זורקת את הפח כשיש לה בנים גדולים בשטח?"
"חס ושלום, אמא. אמרתי לדודו שיזרוק".
ודודו צעק מהחדר: "ואני אמרתי לחיים. מה, הוא לא זרק?"
וחיים נשמע צועק מהאמבטיה: "את אמרת לשימי, לא?"
לא נשאר לי אלא לפרוץ בצחוק.
הסאגה ממשיכה אחר הצהרים, כשאני מגלה שנגמר החלב.
"שמישהו יקנה חלב, אני מבקשת".
והמישהו הזה, נחשו מיהו?
ולמה אני מוצאת את עצמי בערב דופקת על דלתה של השכנה ומבקשת שקית חלב?
"אמרת ליעל שתקנה", שירה מתגוננת ויעל מצביעה על אביבה.
"למה היא לא הלכה לקנות? לי יש מבחן חשוב בחשבון בשבוע הבא".
מי זה המישהו הזה?
אבל מה ששבר את הסאגה קרה ברגעים אלו ממש. נסעתי לתת הרצאה והשארתי הוראות. ביקשתי שיאכילו את הקטנים בארוחת ערב שהכנתי וילבישו אותם בפיגמות.
חזרתי הביתה וגיליתי את כל הקטנים משתוללים בחדרם בבגדיהם והשעון מורה על עשר בלילה.
עשר בלילה!
"מה קורה כאן?"
"אמא, אני רעב!"
"לא אכלתם ארוחת ערב?" חשבתי שאני יוצאת מדעתי.
הבנות הגדולות שקדו בחדר על מבחן טרום הבגרות שלהן והקטנים נהנו וחגגו. וכן, שקיות האשפה עמדו ליד הדלת. לא אמרתי ל"מישהו" לזרוק אותן?
אז זהו, שאמרת ל"מישהו"!
מתברר, שכל "מישהו" אמר ל"מישהו" אחר. זה מה שקורה כשיש עשרות זוגות ידיים בשטח...
בעלי ענה לי מעברו השני של הקו. הוא נסע לטיול של יומיים עם הכיתה שלו והבטיח להתקשר כשיסיימו את המנגל. הוא התקשר קרוב לחצות, הקטנים כבר היו שבעים ושוכבים עם פיג'מות במיטה, הבנות קמו לעזור ותוך חצי שעה המהומה גוועה.
"את יודעת מה הטעות שלך?" שאל בעלי. חיפשתי טעות ומצאתי עשר כאלה.
"תחשבי רגע, את מבקשת מ'מישהו' משהו... את חייבת לנקוב בשם וברגע שהחלטת ששימי יזרוק את הפח, תבהירי לו שהתכוונת שהוא, כלומר שימי, יזרוק ולא דודו, חיים או אושרי. המשימה עוברת לאחריותו ואם הוא בוחר להעביר אותה הלאה, עליו ורק עליו לוודא שה'מישהו' הבא בתור ביצע אותה".
אני פוצחת במבצע. רק ש"מישהו" יסביר לי איך לאכוף אותו. ועכשיו, בערב פסח, "סגרתי חוזה" עם הילדים. הכנו טבלה מפורטת עם שם כל אחד מהילדים. כל ילד בחר לעצמו מטלה, מעבר ל"לנקות את המגירה שלי, את התא שלי, את התיק שלי..." כך הכל רשום כחול על גבי לבן, מי עושה מה, בלי אפשרות להעביר מטלות מאח לאח.
ואל תדאגו, לחברת הניקיון עוד יישאר הרבה מה לעשות. בשנה הבאה אספר לכם איך זה עבד.
