מגיל מאוד צעיר הבנתי שאני צריך ללמד את עצמי בעצמי איך להיות הורה. טוב, הבנתי זו מילה גדולה. גם ידעתי לא תתאים כאן. אולי זה היה משהו כמו תפיסה עמומה שאני את הילדים שלי ארצה לגדל אחרת, באופן שונה מהאופן שהאבא שלי היה האבא שלי.
חסרו לי די הרבה כלים וידיעות שאספתי עם השנים תוך כדי לימודי פסיכולוגיה מחד וקריירה שלמה של עבודה עם ילדים, מאידך. כשהגעתי לנקודת הפתיחה של האבהות, הרגשתי מוכן ובטוח. ואכן, גידול הילד הראשון אמנם הביא עימו דילמות, אך בעיקר כאלו שהיו לנו הכלים המשותפים להתמודד עמן.
רוצה שיהיו חברים
ואז מירב נכנסה שוב להריון. לא רק זאת שהייתה שוב בהריון, אלא עם תאומים. ושלא תבינו מהדרמה בה נאמרו הדברים שזה לא היה בתכנון. היה גם היה. מה שלא הייתי מוכן אליו הוא סימן השאלה, שעדיין עומד פתוח, שפתאום נפל עלי. אם בלגדל ילד אחד הייתי לא רע, אולי אפילו טוב, סביר שיהיה בסדר גם עם הבאים, כל אחד בפני עצמו. אבל אם יש משהו שאני לא יודע וגם לא ידעתי שיהיה בחומר למבחן, זה איך יוצרים אחים טובים.
פתאום נפלה עלי ההבנה שאצטרך באופן מסוים להכווין את רצף הסיטואציות כך שחבורת הילדים שמתרוצצת ו/או זוחלת בימים אלה בביתי, לא רק יהיו בני אדם משכמם ומעלה ברמה האישית, אלא גם יתפקדו טוב ביחד. אתם יודעים מה, עזבו "יתפקדו טוב". אני רוצה שיהיו חברים, אפילו חברים טובים, אחד של השני. אני רוצה אותם כמו חבורות האחים בסדרות האמריקאיות - תומכים, חולקים, אוהבים, דואגים. אני רוצה אותם כמו שלישיית הנסון. כמו הבריידי באנץ'.
האמת היא שאין לי תשובה
אז נכון שאין ספק כלל שזה תלוי המון באופי שלהם. ונכון שהעובדה ששניים מהם תאומים היא רלוונטית לאין שעור ונכון שהאדם מתכנן ואלוהים צוחק. נכון. ובכל זאת, אני מאמין שכהורה, אם אשכיל לשחק את הקלפים נכון, להתאים את הפתרון הנכון לכל אחד מהילדים כאינדיווידואל ולהצליח לעניין, לפשר, לגשר ולחנך באופן מסוים, יכול להיות שזה יצליח. יכול להיות שכל הילדים שלי יוכלו להיות חברים מדהימים אחד לשני, כבר מילדות ועד בגרות. השאלה היא רק - איך?
האמת היא שאין לי תשובה. אני יודע שהדרך שבה הלכו הורי ככל הנראה לא תתאים כאן. לא רק כי לא הביאה תוצאות לי ולאחי בעודנו ילדים ומבחינה עובדתית מצאנו את הקצב המשותף שלנו כשלישיית אחים רק בשנות חיינו הבוגרות, אלא גם כי זה פשוט לא הסגנון שלי. כך שלא נותר לי אלא ללכת בדרך שנראית לי (וכמובן, למירב) נכונה ולקוות שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים.
עד כה, המצב שפיר. חוכמה קטנה בהתחשב בכך ששניים מתוך השלושה עדיין חסרי תודעה. ובכל זאת, אני מרוצה מהאופן בו הכנו את גיא, הבכור, לקבלת התאומים לחיי המשפחה שלנו ואת האהבה הגדולה שפורחת ביניהם. הם אוהבים את גיא מאוד והוא אוהב אותם בחזרה רוב הזמן, כשהם לא חוטפים לו שום דבר או מכבים לו את המחשב תוך כדי משחק. ברגעים אלו הוא "שונא" אותם, שזה כועס בשפה שלו. וזה בסדר. תכל'ס גם אותי זה היה מעצבן. בינתיים, ועברו כבר 9 חודשים, אין רגרסיה ואין קנאה אגרסיבית של איבוד זמן הורים וזה כיף לראות שעברנו את המשוכה הזו כראוי.
אבל אפילו אם את סוגיית גיא VS התאומים הצלחנו להפוך לעניין חיובי מאוד ונצליח לעשות כך בהמשך, זה עדיין לא אומר שהדרך סלולה לפנינו. פגשתי במרוצת חיי אחים ואחיות תאומים שיכלו להיות נשמות תאומות או השונאים הכי גדולים זה של זה. הרבה יריבות יש בכל העניין הזה של התאומוּת, הרבה תחרות, השוואתיות, הרבה פחות מקום לאינדיווידואל ולזמן אישי עם ההורים. כל המטענים האלו יחד, יכולים להתחבר לכדי אפוד נפיץ למדי' שילך ויטען ככל שהזמן יעבור עד שיתפוצץ, אם כמובן לא נשים לב.
והעניין הזה מטריד אותי, באמת. כי כבר עכשיו הם חוטפים זה לזה מוצצים ושמיכות, רבים על צעצועים ועל תשומת לב. והם בני 9 חודשים. ואל מול אלו, כבר אפשר לראות אותם מחייכים אחד אל השני, מחפשים אחד את השני, מתכופפים אל מעבר למסגרת העגלה הזוגית שלהם בכדי לבדוק אם האח יושב מהצד השני של המחיצה. הם דוהרים ממקום למקום יחד, בבית, כמו עדר קטן של תינוקות שנודד מערבה. ביחד.
בבסיס, קל לראות שקיימים שני צדי המתרס. גם אין לי ספק שהאינג ויאנג של הסיפור הזה לנצח יחיו יחד. ברור לי שלא אוכל לנטרל את אחד הצדדים לחלוטין. ויחד עם זאת, סימן השאלה עדיין נשאר פתוח - האם אני הולך בדרך הנכונה? זו שתעזור להם להגיע לאחאות טובה, כייפית, חברית ונאמנה בהמשך הדרך?
