מחנה את רכבי במגרש חניה קטן במרכז תל אביב. יוצא מהרכב ויודע שהצעדים הבאים שאעשה יהיו משמעותיים באופן בלתי רגיל באשר להמשך התפיסה אותי בקרב חלק מארגוני האבות הפעילים. הנה אני, אדם שקנה את מקומו בעולם קידום האבהוּת בעשייה ובמעורבות במשך שנים, עומד במהלך השניות הקרובות ממש לצעוד אל לב לבו של אחד הארגונים היותר מושמצים בקרב זרמים מסויימים בתחום קידום זכויות הגבר.
ידעתי שזה לא יעבור לי בשתיקה. לא רק שאני מסתכן בהוקעה פומבית מהחברה בה אני מתרועע, אלא אף בהצטרפות למעגל הלא קטן כלל של מקבלי הודעות נאצה ואיומים בס.מ.סים ובמדיה האינטרנטית. החלטתי לקחת את הסיכון.
הולך לחפש נקודות הסכמה
באופן מסורתי, ויצו נתפס על ידי הסובבים אותי כארגון הרואה באופן שאינו שיוויוני את טובת האישה בלבד. רציתי ללכת ולראות במו עיני אם כך באמת הדבר. ההגיון שלי סירב להכיר בכך שבני אדם אינטיליגנטים לא יבינו שקידום האישה וקידום הגבר שזורים זה בזה באופן שאינו ניתן להפרדה ולא ניתן לקדם אחד על חשבון השני או בלעדיו. יתרה מכך, הצד האופטימי שבי קיווה שנמצא את נקודות ההסכמה ונמשיך משם ליצירת שיתופי פעולה שיעזרו בקידום שני הצדדים. ידעתי שהגיע הזמן לסיים את המלחמה הטיפשית והמיותרת בין ארגוני הגברים והנשים. המלחמה מיותרת, התחרות מיותרת והיריבות מיותרת. בסופו של יום, שום צד לא יצליח להגשים את מטרותיו ללא הצד השני.
ובכל זאת, אחרי כל המילים היפות, אין ספק כי יש בסיס איתן למחלוקת ועיקר פגישתי היה לברר מה עמדותיהן של היושבות מצדו השני של השולחן, הדוברת של ויצו העולמית והיועצת המשפטית של הארגון, באשר לסוגיות בוערות אלו. מה גדולה הייתה הפתעתי כשפרסנו את הנקודות בזו אחר זו וגילינו כי הכל, בסך הכל, נראה ונשמע הגיוני למדי. בעוד ויצו טוענות כי מעולם לא אמרו דבר באופן שונה ממה שהוצג בפגישתנו, הן, וגם אני, יודעים כי איך שהוא, כשהדברים מגיעים לתקשורת או לצד השני, הגברי, הם כבר נשמעים באופן שונה לגמרי. כולי תקווה כי אצליח להעביר את דעותיהן ותפיסותיהן באופן ברור. בסופו של דבר, סביר שאצליח, כי אלו גם דעותיי. שלא לומר דעותינו, האבות.
שני ההורים אחראיים לילדיהם
אז ברשותכם, אתחיל במה שהיה מבחינתי עיקר הדברים וההפתעה הגדולה ביותר. ארגון ויצו בעד ביטול חוק חזקת הגיל רך. מה ששמעתם. גם הן מאמינות כי יש להחליט לגופו של עניין ובאופן אינדיווידואלי לכל משפחה, תוך התמקדות כמובן, בטובת הילד, בשיוויון מגדרי ובטיפול כולל בכל התחום בכללותו. אל תנסו לחפש משמעויות נסתרות בתוך זה. באמת שאין. לאמירה הזו התלווה הסבר על חשיבותו של האב במשפחה ופירוט של מחקר המתייחס לטובה הצומחת לילד מהורות שיוויונית. זה מגיע ממקום אמיתי ונכון.
להפתיע אתכם עוד קצת? הנה זה בא: ויצו תומכת באופן חד משמעי בשינוי מבנה המזונות הקבוע כיום, לטובת מודל שיבחן את הכנסות הצדדים אל מול חלוקת המשמורת ויתייחס לנתונים אלו בלבד, ללא התייחסות מגדרית. שוב שמעתם נכון. אחריות משותפת של ההורים על ילדיהם חייבת לבוא לידי ביטוי גם מהפן הכלכלי. מודל המזונות הנוכחי נגזר מהדין הרבני, התופס את הגבר כאחראי על פרנסת הילדים ועל כך גם מקפח אותו כלכלית בעת הגירושים. גם בויצו מאמינים שאין יותר מקום לחלוקת האחריות על בסיס המגדר. שני ההורים אחראיים לילדיהם.
די לסחיטה בגירושים!
יחד עם זאת וזה עניין שחשוב להבהירו, שתי נקודות אלו אינן מנותקות משאר המציאות הבעייתית בכל הנוגע לשיוויון בין גברים לנשים בעת הגירושים. נכון להיום מתקיים מצב עקום למדי, בו ישנם שני גופים שונים המטפלים בנושא בישראל. הראשון הוא בתי המשפט. השני הוא בתי הדין הרבניים. לצערי, קשה לומר כי התהליך המתבצע בכל הנוגע לנישואים או גירושים מבחינה דתית הוא שיוויוני. למעשה, לא רק שאינו שיוויוני, כמעט כל סעיף בו מתייחס באופן שונה למגדרים השונים. בין אם זו העובדה שרק הגבר מתחייב בחופה לסכום גדול של כסף או העובדה שהאישה צריכה להיות "מותרת" (מלשון להתיר אותה מהשלשלאות) בגט על ידי בעלה. זה באמת עניין בלתי נתפס.
אפילו אם נשים לרגע את כל עניין הכפייה הדתית בצד ונסתכל על המשמעויות הדמוקרטיות נטו – כשזה מגיע לנישואים וגירושים, איננו שווים בפני החוק. סובלים מכך גם הגברים וגם הנשים והגיע הזמן לסיים עם זה. בדיוק כמו שלא יתכן שאישה "תסחט" מזונות מגבר רק מאחר והיא נקבה, באותו אופן לא ייתכן שגבר "יסחט" אישה עם מתן גט, רק מאחר והוא זכר. זה הרי אבסורד.
אף יותר אבסורדית מכך היא העובדה שלמדנו לחיות עם זה. למדנו להתעקם יחד עם החוק במקומות שהוא עקום. למדנו לנצל את העיוותים. למדנו לסחוט את אבא עם המשמורת בזכות חוק חזקת הגיל הרך. למדנו לסחוט את אמא עם הגט בזכות בתי הדין הרבניים. למדנו את החיים בארץ ישראל העקומה יופי. אבל עכשיו, באחריותנו להסתכל למציאות בעיניים - לקום ולתקן.
חברים, זה הזמן לשלב כוחות. לקום כולנו ביחד ולהגיד – מספיק. הגיע הזמן להסתכל אחד לשני בעיניים ולהבין שזה כבר לא נשים נגד גברים. זה הורים בעד הורות. אבות ואמהות יחד. גברים ונשים יחד. בסופו של יום, צדק ושיוויון הם לא מה שנוח לנו. הם מה שנכון לכולם. כל עוד אנחנו נלחמים זה בזה, אנחנו מעמיסים עוד ועוד אבנים על משקולות העוולות, כדי שאולי נצליח להשוות את העוול "שלהם" לעוול "שלנו". מה שאנחנו באמת צריכים לעשות הוא להתאחד, למחות ולנקות יחד את העוולות כולן. אז קדימה, בואו נעשה שינוי.
