מעולם לא השתתפתי בעצרות. בוודאי שלא בעצרות מחאה. הזדהיתי כן, אבל לא הייתי שם בפועל. לצד התירוצים הקבועים ("יש לי תינוק קטן בבית", "הקטנים לא מסתדרים כשאני עוזבת אותם בשעות אחר הצהרים"), סמכתי על אחרים שיעשו את העבודה. אפילו במסגרת תפקידי לא יצאתי לסקר עצרות. היום, בפעם הראשונה, אני מרגישה חובה אמיתית לבצע את חובתי כבת לעם היהודי. היום אני מתכננת לעלות לירושלים ולהצטרף.
נדמה כי הכבוד אבד מן הארץ
זו לא תהיה מחאה הכוללת צעקות, מריבות או התלהמות מכל סוג שהוא, אלא עצרת תפילה. רק המחשבה על רבבות אנשים שיעלו לבירה, בהוראת הרבנים (שחזרו והדגישו כי זו עצרת תפילה מתוך כאב, ללא שמץ של התלהמות), יעמדו ויישאו תפילה - מעוררת בי יראת כבוד. כי מה לעשות, נדמה כי הכבוד אבד מן הארץ.
מאשימים אותי תמיד בכתיבה אופטימית. הפעם אני כותבת מתוך כאב לב אמיתי. אפשר להתווכח על דברים רבים, אבל אני תוהה מדוע מנהיגי המדינה היום, אינם מבינים מה שהבינו מנהיגי המדינה הדגולים דאז, דוד בן גוריון, משה דיין ועוד. לאן נעלמו הערכים שלנו כחברה יהודית, כעם שקיבל את ארץ ישראל וארץ ישראל היא התורה ועל פי התורה, לצד הצבא, צריך את לומדי התורה.
אין קיום לעם ישראל ללא התורה. גם משפחות של חיילים חרדים יבואו; גם חיילים חרדים בעצמם; שלא יהיו מגויסים – יגיעו. גם חיילים לעתיד (מתוך רצון ולא כפייה) יעמדו שם, כי גם הם מבינים את הערכים האמיתיים של התורה ויודעים שאם הם יבחרו לא ללמוד – הם יתגייסו, אבל בלומדי התורה אין לגעת!
היום נצא כולנו לתפילת המחאה. יחד נכאב את אובדן הכבוד לבני התורה; את הדמגוגיה הזולה שהשתלטה עלינו, מצד פוליטיקאים שרוצים לצבור נקודות פופוליסטיות בזיל הזול – ונושאים את דגל השנאה והגיוס, כדי לצבור רייטינג.
ללמוד תורה זו עבודה קשה
איך אפשר לתחם אמונה? הרי ברור לכולנו שמי שלא לומד באמת, בסופו של דבר נפלט ממערכת לימוד התורה, כי הוא לא שם ואלה שנפלטים, חייבים פתרון והבעיה לא תפתר על ידי מכסות וסנקציות, אלא בפתרונות נכונים. הרי כל יחידה צבאית חרדית שצה"ל פתח, התמלאה מיד, בלי רעש ובלי צלצולים. אל תנסו לכופף ידיים. כיפוף ידיים מרחיק.
יש אנשים שרוצים להיקלט בשוק העבודה ורוצים להתגייס. נשמע לכם הגיוני שכאן בארץ ישראל מקציבים מכסות? רק המחשבה מעוררת בי צמרמורת. איפה הדיאלוג שבא מתוך אהבה? היכן הניסיון להבין את האמונה של השני? לאן נעלמו הערכים מבית סבא? אני כותבת את הדברים הכואבים האלה דווקא מהמקום של אחת שמאמינה שמי שתורתו אינה אומנותו חייב להתגייס.
בעלי וחבריו, "חרדים שחורים" לפי כל קנה מידה, ארגנו לפני כשנה לחיילי שח"ר החרדים ערב הוקרה. החיילים קיבלו כבוד. הם קיבלו תמיכה ואהדה. על המשפטים הבאים שלי אני יודעת שאקבל חצים ובליסטראות, כי רוב הקוראים לא יבינו. הם כבר שבויים בידי הפוליטיקאים שהנדסו את מחשבותיהם ולכן הם לא חושבים פתוח ובכל זאת, אני כותבת.
אני חושבת על בחורי הישיבה שאני מכירה, שתורתם אומנותם ותאמינו לי, מדובר בעבודה קשה. לימוד התורה דורש הרבה כוח. אין דבר יפה יותר ומרגש יותר מלחזות בבחורים צעירים שמתפלפלים בסוגיית גמרא במשך שעה ארוכה. הם קמים מוקדם בבוקר; הסדרים שלהם נוקשים; היום שלהם מתחיל בשש בבוקר ומסתיים בחצות הלילה; אין הנחות. לימוד תורה הוא יומם וליל. לימוד תורה מתוך אמונה שהתורה שומרת על העם היהודי, גורם לאלפים לוותר על חיי שובע להסתפק במועט ולו כדי לשמור על עם ישראל.
היום עצרת התפילה הגדולה. מסרונים ומיילים רצים כבר ימים והתרגשות גדולה אוחזת בכולם. היום בצהרים, נחזה בזעיר אנפין של מעמד הר סיני.
והכי חשוב, כדאי שתזכרו את הדבר הבא: המדינה היא מותג שבנוי מערכים וערך התורה הוא אחד מערכיו. אם אותו אתם פוסלים, אז גם הערך של המדינה אינו קיים, כי המקור למדינתנו היא התורה.
