תארו לעצמכם עולם בו תוכלו בכל רגע נתון לקבל בשידור חי את הילד שלכם, ישירות למסך הסלולרי. כשהוא בגן בבוקר, בצהרון בצהריים, בחוג אחר הצהרים ואולי גם בלילה, כשהוא יוצא לבלות עם חברים - בלייב פיד, ישירות מעל המיטה שלו. עכשיו תפסיקו לדמיין. העולם הזה בפתח, ממש כאן ב-2014.
ממש החודש סיימה פרטנר (חברת הסלולר אורנג', למי שלא מיודע) טסט מוצלח שערכה בעיר הרצליה, לקראת השקה של רשת מדור 4 - G4. לרשת הזו נתוני הורדת מידע מדהימים של 150mbps (מגה בייט פר סקנד), נתוני העלאת מידע של 50mbps וביטול כמעט מוחלט של דיליי בין מכשירים. משמעות הדבר היא שהלייב-פיד כבר כאן. עד סוף 2014, בכפוף לאישור הרגולטור, תהיה פרטנר ערוכה בפריסה ארצית מלאה של הרשת הזו.
פייס טיים או פייסבוק?
מה זה אומר? באחד מסרטוני הפרסומת שבקרוב יעלו על מסכינו, נראה אבא (יאיי, פרטנר! בחירה מגדרית לא רעה!), שיושב באיצטדיון ריק ומצלם את בנו משחק כדורגל. לפתע מבצע הבן בעיטת מספרת מדהימה והאב מחליט להעלות את הוידאו, תוך שהוא מצלם אותו, לרשת. עתה הפרסומת עוברת להראות את מיליוני האנשים שמקבלים ומשתפים את התוכן במהירות מדהימה, עד כדי כך שעוד לפני שהכדור נכנס לשער והילד נוחת בחזרה לקרקע, הוא הופך לכוכב רשת, כאשר כל משפחתו, חבריו הוירטואלים והאמיתיים ושאר העולם, נמצאים איתו כביכול באיצטדיון. אבל לא היה עדיף אילו היו באמת יושבים שם?
אני לא נאיבי. בעידן זה, בו כולנו בעבודה כל הזמן, גם כשאנחנו במשרד וגם כאשר אנחנו לא, מאוד קשה להגיע עם שני ההורים לכל אימון כדורגל. קשה? בלתי אפשרי, התכוונתי. ובכל זאת עולה השאלה, האם אנחנו מתרחקים צעד נוסף מתקשורת בלתי אמצעית ואורזים את עצמנו בתוך מכשירים קטנים ומרובעים ומה יקרה ל"פייס טיים" שלנו מול העולם, החברים ובמיוחד - המשפחה? עושה רושם שעם כל התקדמות טכנולוגית שכזו, אנחנו מאבדים עוד נדבך ועוד נדבך מזמן המשפחה שלנו ומחליפים אותו בקבוצות וואטאפ ושיתופי פייסבוק. האם האפשרות לשדר אירועים בשידור חי, ממש כשהם מתרחשים, יגרום לנו לראות את הילדים שלנו פחות? אני חושש שיתכן שכן.
סרטון שצילמתי בפרזנטציה של אורנג'
למה ללכת להופעה כשאפשר לראות אותה מהסלון?
בעוד מספר חודשים, כאשר ניתן יהיה לפקח על הילדים מכל מקום ומרחוק, נעמוד בפני שני תסריטים שעשויים יהיו לקרות, אם לא נשמר מהם, כל אחד ברמה האישית. הראשון, התחברות רציפה לסדר היום של הילדים ופיקוח מתמיד על הנעשה, עשוי ליצור מצד אחד של המתרס הורה המתקשה לשחרר ולאפשר לילד לבנות עצמאות משלו ומהצד השני, ילד שהעולם מתווך לו באופן מתמיד. כל אימת שנראה במוניטור את הגננת צועקת, נוכל להתקשר ולהעיר. בכל פעם שהמדריך בחוג מתעלם מהאצבע המורמת שלו, נוכל להתקשר להזהיר ואם חס וחלילה המפקד שלו בצבא יעז לומר לו לרדת לשכיבות שמיכה, נוכל לשלוח תיעוד בלייב למג"ד, בצירוף קבילה ממולאת מראש.
קשה לי לתאר בפניכם עד כמה גרועה הסיטואציה של חוסר היכולת לשחרר את הילד לחיות חיים עצמאיים. היא פוגעת הן בהורה והן בילד. זהו כישור חיים ששני הצדדים מתחילים ללמוד בגיל מוקדם ואם לא יתחילו, כשיגיעו לגיל בו מקובל לעזוב את הבית, ימצאו את עצמם בבעיה חמורה.
התסריט השני שמדאיג אותי הוא שימוש בטכנולוגיה הזו כמשכך כאבים לסרטן שאנחנו חווים היום בעולם העבודה. שיחות לייב או סרטונים בלייב שעשויים לתת לנו תחושה שאנחנו עם המשפחה בכל רגע נתון, עשויים בהחלט גם לגרום לנו להרגיש מעט יותר טוב במידה וצווינו להישאר במשרד עד 21:00 - כי אנחנו ממילא ממש כמעט איתם בבית, אפילו אם זה באופן וירטואלי.
אז יש רסיטל סוף שנה של הילדה? לא נורא, נשלח את האישה עם המכשיר ונצפה בשידור חי מהמשרד. אפילו נעשה לה לייק עוד לפני שירדה מהבמה. אז יש מסיבת פורים בגן? מה זה חשוב? אפשר לראות אותה ישירות מהסלון. רגע, איזה מהספיידרמנים הוא היה?
שלא לדבר על כך שהדור הרביעי מאפשר את המשך העבודה בכל מקום, גם ללא מחשב צמוד. בגן השעשועים, בארוחת הערב, בקניות. כן, בדיוק מה שאנחנו חווים עכשיו, רק בתנאי שגשוג. שגשוג לעבודה, הכוונה.
אין ספק שלהתקדמות העצומה הזו, הרווחת כבר מתברר ב-92 מדינות בעולם - ברחבי אירופה, ארה"ב ואסיה - יש המון צדדים חיוביים. ואם בתחום המשפחה עסקינן, אחד מהם ממש הוא באמת חיבור של בני משפחה רחוקים בזמני חופשות, נסיעות מהעבודה או מעברים. ממש כמו המשפט "רובים לא הורגים אנשים. אנשים הורגים אנשים", הרווח בתעשיית הערצת הנשק האמריקאית, גם כאן, אני מניח שהטכנולוגיה היא רק טכנולוגיה והשאלה האמיתית היא לאילו כיוונים נאפשר לה לקחת אותנו. כולי תקווה שנצליח להתאפק מלארוז את עצמנו ואת חיינו האישיים ולעבור לגור בקיוביקל קטן, בתוך הסלולרי.
