הכרתי אותה לפני שנים, כשהייתי בהריון הראשון עם בני הבכור. התגוררתי בישוב קטן ונחמד וכשסיפרו לנו שמגיעה גניקולוגית חדשה, מיהרתי לקבוע תור. היינו נרגשים. הריון ראשון. מעט מאוד ידענו על התהליך.
היא קיבלה את פנינו, רופאה מארה"ב, נמרצת וחייכנית. סיפרה לנו שהיא עולה חדשה ומנסה להשתלב באחד מבתי החולים בארץ ועד שזה יקרה, היא שמחה בכל עבודה שמציעים לה. לאחר שסיימנו את הביקור, קבענו תור לחודש הבא. רק אז לחשה באוזני חברה טובה, שאותה רופאה גניקולוגית נשואה למעלה מעשר שנים ועדיין אין לה ילדים משלה. כמה אירוני.
"עולמי חרב עלי"
סיפורה של רונה מתחיל באוניברסיטת הרווארד, שם סיימה בהצטיינות את לימודי הרפואה והתחמחתה בתחום הגיניקולוגיה. היא ראתה את מקצוע הרפואה כשליחות ולכן התאמצה והפכה לתלמידה מצטיינת. רק שהסיפור שלה נקטע באמצע, כשהיא גלתה שלא כל החלומות מתגשמים ברצף המתאים ולפעמים הדרך להגשמת החלום האישי מחייבת הגשמת חלומות של אחרים. "כל המתפלל על חברו, נענה תחילה", היא חוזרת על הפסוק הידוע.
"כבת הקטנה במשפחה אהבתי ילדים מאז ומתמיד. חלמתי על אחות קטנה. את החלום הפכתי בהמשך לחלום אישי - להיות אמא לילדה", רק שלפני החלום האישי שלה, היא החליטה להגשים חלום מקצועי ולהתמחות בתחום רפואת נשים. היא נישאה לבחור יהודי ויחד הם עלו לארץ. כאן החלה לפתח את הקריירה שלה.
ואז, כשביקשה להגשים חלום אישי, להפוך מרופאת נשים לאמא לילדים, נחתה עליהם הבשורה, בעיה שהתגלתה אצלה תמנע ממנה להגשים את חלום ההורות. כרופאה, הכירה את הבעיה. היא פנתה לסגל רופאים בכיר והתייעצה עם רבים מהקולגות בתחום. התשובה היתה חד משמעית - סיכוייה קלושים ושואפים לאפס.
"עולמי חרב עלי", מספרת רונה. "כאילו סגרו אותי בחדר חשוך וקשרו את עיני בבד עבה שחור, דרכו לא יכולתי לראות כלום. מעולם לא החסרתי יום בעבודה והפעם נטלתי חודש חופש. החלטתי לפרוש והודעתי למשה בעלי את החלטתי. "בשום פנים ואופן לא!" הוא היה נחרץ ותומך בו זמנית. "אם אלוקים מנע מאיתנו פרי בטן, נאמץ ילד".
רעיון האימוץ לא קסם לי, אך לאט לאט, לאחר שגלגלנו את הרעיון ביחד, הבנו שזאת האופציה היחידה שלנו למשפחה. בד בבד שקעתי בעבודה וניסיתי להקהות את הכאב הפרטי שלי".
עזרה ובכתה
רונה, שכה כמהה לילד משלה, עזרה ובכתה יחד עם אותם נשים, שעה שתינוקן הגיח לאוויר העולם".
"ביצעתי את עבודתי כרופאה, אבל לב האמא הריק שבתוכי בכה", רונה מספרת על טלטלה נוספת, בכי עז וניסיון להסתיר מעין כל את כאבה הפרטי.
"אנחנו חייבים לאמץ", התעקש בעלה על הרעיון שהציע זה מכבר. הוריה תמכו ברעיון בכל מחיר. הבטיחו להיות סבא וסבתא אמיתיים. "את חייבת להקים משפחה בדרך אחרת", הפצירו בה. לאט לאט הרעיון קרם עור וגידים בראשה וכך, עם התקווה המחודשת, המשיכה רונה בעבודתה כרופאת נשים.
חמש שנים לאחר שהגישו מועמדות לאימוץ, כשהם מתקרבים לגיל ארבעים, הם קיבלו את הבשורה המשמחת, "ילד!"
"החיים שלנו השתנו באחת, הבית התמלא באור גדול, קיבלנו תינוק בן מספר ימים ולאחר שערכנו לו ברית, הכנסנו אותו לחדר הילדים שהכנו במיוחד לבואו. כל המשפחה חגגה איתנו את אושרנו הגדול.
"פתאום הבית הריק קיבל צורה אחרת. הבלגן הפך לחלק מחיינו, בלגן מבורך.
"'אני רוצה לקצץ בשעות העבודה שלי', בישרתי לבעלי. אני רוצה להיות אמא במשרה מלאה יותר!"
הם בנו כניסה פרטית לאחד מחדרי הבית ופתחו מרפאה פרטית.
"פחדתי שלא יגיעו אלי פציינטיות, אך מהר מאוד התבדיתי. רבים מהמטופלים הקודמים פשוט עברו אלי. הם ברכו על הקליניקה הפרטית, שגם התאימה לי יותר. השעות הגיוניות, פתאום פסק המירוץ המטורף הזה באמצע הלילה לבית החולים וכך נהניתי משני העולמות, המשכתי לעבוד ברפואת נשים ובמקביל, לגדל את הילד שהגיע אלינו מן השמיים. כך חשתי".
מעקרה - לאמא לשלושה
אך הסיפור לא מסתיים כאן. יש לו המשך מפתיע. ביום הולדתה ה-45 היא קיבלה מעמיתה חוברת העוסקת בענייני רפואה שונים. בחוברת דיווחו על טיפול חדשני בתחום העקרות. היא קראה את המאמר שוב ושוב ובאמצע הלילה העירה את בעלה, סיפרה לו על המאמר ועל הרצון שלה לנסות את השיטה החדשנית. תחושת הבטן שלה אמרה לה כי היא עומדת בפני הזדמנות אחרונה בהחלט. הטיפול כלל חזרה לארץ הולדתה, ארה"ב. לאחר התייעצות, הם החליטו לחזור, לנסות ניסיון אחרון.
"הלב שלי דפק בפראות. כרופאה, הבנתי את התוכן, ניתחתי אותו והחלטתי לפנות לגורמים המתאימים ולנסות את הטיפול". גם היום, למרות שעברו מספר שנים, היא מתרגשת עד דמעות. לעולם לא תשכח את היום בו השמיים הפרטיים שלה נפלו, את היום בו נפתח עבורה שער הרחמים, שער הישועה. הלא יאומן קרה. שנה לאחר מכן נולדו להם זוג תאומים, בחג החנוכה.
"מעקרה, הפכתי לאמא לשלושה ילדים מקסימים". היא חוזרת על עצמה שוב ושוב.
"אני אוהבת אותם באותה מידה", היא מדגישה ומספרת כי השאלה הראשונה המופנית אליה מאנשים המכירים את סיפורה האישי, היא האם היא אוהבת את שני הילדים באותה מידה שהיא אוהבת את בנה הבכור.
"בוודאי, בני המאומץ הוא הבן שלנו לכל דבר ולדעתי ולדעת מחקרים רפואיים רבים שנערכו, אחוז גבוה של נשים שאמצו ילד זכו לאחר פרק זמן לילד ביולוגי. המחקרים מוכיחים כי עצם הופעת ילד בחיי הזוג, משחררת את הלחצים בו היו נתונים במשך שנים ולעיתים אז מתאפשר הנס להתקיים". היא עדיין לא מעכלת את האושר הגדול שצנח לחייה.
"ביום בו הם נולדו, הבטחתי לעצמי לא לשכוח את רגעי הקושי והמשבר, את רגעי האמונה ואת רגעי ההודיה. אני מודה בכל יום לאלוקים על האושר הכפול שלי והיום אני יודעת שהשעות הרבות בהן התנדבתי, הן אלו שבראו את מלאכי הזכויות שעמדו לצדי בהמשך".
הבית המסודר והמבריק שהיה מנת חלקם במשך עשרות שנים, קיבל את הצורה האמיתית שלו.
"אסור להתייאש", היא חוזרת ואומרת. "דווקא בגלל העבודה הפנימית שעשיתי עם עצמי, ההחלטה להמשיך לטפל בנשים הרות, היא שפתחה את הפתח בשמיים. הם נס החנוכה שלנו, הנרות שמאירים לנו את הבית".
