"עכשיו את חוזרת הביתה?" עוד לא הספקתי לעבור את סף הדלת והוא תקף אותי.
"יש לי שבוע מאוד לחוץ בעבודה. יש לי המון דברים להספיק", מילמלתי.
"השבוע חזרת כבר פעמיים בשש בערב!"
"כן, אבל הקפדתי לחזור בשעה ארבע בשאר הימים ולהיות אמא קשובה וטובה", השפלתי את עיני.
"אבל יצאת שוב בשבע בערב", הוא לא הרפה.
"היתה לי פגישה חשובה", התנצלתי בפניו. "יש לי הרבה לחץ בעבודה השבוע", אבל הוא המשיך להאשים ולתקוף. לא ויתר ולא הרפה - המצפון שלי. זה שתמיד שם בשבילי, גם כשאני מספיקה כל כך הרבה, גם כשאני עובדת מצוין בעבודה, גם כשאני עושה כל כך הרבה בבית - הוא תמיד שם כדי להזכיר לי מה עדיין לא הספקתי, במה אני עדיין לא מספיק טובה.
חשבתי שאני כבר מחוסנת
חשבתי שכבר עברתי את השלב הזה, שייסורי המצפון ממני והלאה. חינכתי אותם, כלאתי אותם מאחורי סורג ובריח וסירבתי לשחרר אותם בערבות, אבל מתברר שהם יודעים לברוח גם מבית הכלא השמור ביותר. במסגרת העבודה, שמחייבת אותי לנסיעות ארוכות ולשהייה של שעות מחוץ לבית בשעות הצהרים, גיליתי שאולי חנקתי את המצפון, אבל הוא צץ וקפץ כמו אלאדין ברגע שלא שמתי לב ושיחררתי לרגע אחד את הפקק.
ועכשיו, מול התוצאות, אני שואלת את עצמי, איפה הכיוון הנכון של החץ? חשבתי שאני מחוסנת ומוגנת ופתאום הסדקים נחרצים על קיר המציאות.
תמיד עבדתי. עבדתי קשה. ישבתי שעות בפינת העבודה שלי בבית מול המחשב, בדיוק עד השעה רבע לארבע. היו גם ערבים של לחץ מטורף ובמוצאי שבת, שעה קלה אחרי שקילחתי את החבר'ה והשכבתי במיטה, מיהרתי להתיישב מול המחשב ולעמוד בדד-ליינים. ועדיין אינה דומה עבודה אינטנסיבית מהבית לעבודה מחוצה לו.
פתאום אני מוצאת את עצמי מבלה שלוש שעות ביום על הכביש ומתעכבת עוד בעבודה כי משהו דחוף צץ ויש פגישה חשובה שמתחילה בשעה שלוש וחצי (!) ולכי תסבירי לעולם שבארבע המעון מסתיים. העולם שייך לגברים שלא מוטרדים יתר על המידה משעות המעון.
ובכל יום טלפון למטפלת שתשמור על נועם עוד שעה או שעתיים וטלפון לבעל שינסה לחזור מוקדם הביתה מהעבודה. וכשאני חוזרת בשש בערב, אני דוחה מטלות שאפשר לדחות, לפי שיטתי לפחות.
חשבתי שמצאתי את הדרך
זה בסדר, אמרתי לעצמי. אחרי שנים שעבדתי מהבית, הילדים יתרגלו, הבעל יתרגל, כולם יתרגלו.
למען ההגינות, אני חייבת לציין שיש צדדים יפים לעבודה מחוץ לבית, רק שבעבודה במשרד יש קצב אחר וחייבים לעמוד בו. דלתות נטרקות, אנשים רצים, מחשבים ותקתוקים, ישיבות ודיונים. אדרנלין מטורף, לצד מונחים חדשים שלא הכרתי.לא פעם אני מוצאת את עצמי בוהה באוויר. "מה אני עושה כאן בכלל? למה אני לא בעמדת העבודה שבבית? שם מספיקים המון".
"אמצא את האיזון", הבטחתי לעצמי, הבטחתי לבית.
החודש הראשון היה הקשה ביותר. השעות לא היו שעות, הייתי כמו בערפל, מנסה למצוא את מקומי, להגדיר את עצמי מחדש. מאה ימי החסד עברו ולראשונה הרגשתי בשבוע שעבר, שהנה, החופש הגדול מאחורי, החגים, השגרה מתחילה. אולי הכדורים בהם אני אוחזת ומג'נג'לת לא יפלו לרצפה? התאמנתי די והותר.
אלא שאז נפל עלי פרויקט בעבודה וידעתי שאני חייבת להצליח. במשך שבועיים יצאתי מוקדם בבוקר וחזרתי מאוחר בערב וחשבתי שהכל בסדר. כל הזמן משתדלת ללהטט, להעניק תשומת לב, לשמוע סיפורים וחוויות של הילדים וכמובן, כאן נשיקה ושם מתנה קטנה. מדי פעם עצירה לקיפולי כביסות, בלי אוויר לנשימה.
"מה קורה איתך? כבר אין לך זמן לדבר איתי?" אמא שלי על הקו.
"מטורף אצלי בעבודה, אמא, אחזור אלייך", הבטחתי לה ולא חזרתי כי לא היה לי מתי. כבר שכחתי שפעם היה לי זמן לעבור בשקט על העיתונים, לשתות קפה עם חברה. נכנסתי למחול שדים.
זמן שווה כסף וכסף אף פעם לא מספיק, נזכרתי בפיסקה שקראתי, אבל אם אקדיש זמן לפרויקט, אולי ארוויח הרבה כסף ובכסף הזה אקח עוד עזרה, אקנה למתבגרים את הביגוד האופנתי שהם רוצים, שכנעתי את עצמי.
הילדה שלי חולמת על אוכל של אמא
"אמא, אנחנו רעבים".
"תזמינו פיצה".
"נו, אמא, נמאס לנו. כל יום בזמן האחרון אנחנו מזמינים פיצה".
"לא נכון. אתמול הכנתי לכם ארוחת ערב טעימה".
"אמא, זה היה המבורגר וסלט בפיתה ואת יודעת, אמא, אני חולמת על האוכל החם שלך כמו פעם", המתבגרת התלוננה. ועדיין לא הרשיתי למצפון לעקוף אותי מימין.
"אז תכיני משהו. נו, באמת, ילדה בגילך מסוגלת", נאנחתי, סגרתי את הטלפון ומיהרתי לישיבה נוספת. ואז זה נפל עלי. הכל בבת אחת. זה התחיל מזה שהפרויקט בעבודה - נכשל. חזרתי הביתה מתוסכלת ומצאתי ילדה בת תשע שסובלת כבר חודש מבחילות. הרופא בדק אותה ומישש ובפנים דאוגות שלח אותי לאולטראסאונד בבטן. למחרת לא הלכתי לעבודה, לראשונה זה זמן רב והבדיקה יצאה תקינה, רק שפתאום הסתכלתי על הבת שלי והבנתי למה היא סובלת מבחילות.
באותו שבוע הלכתי עם בת אחרת לרופא השינים שבישר לי בפנים קודרות שהיא כמעט ואיבדה את השן בגלל שהזנחנו את הטיפול (נזכרתי שכן, ביטלתי את התור כי התעכבתי בעבודה ולא חידשתי אותו עד שהגיע לילה עמוס בכאבים).
שיחה עם הגננת הבהירה לי שהילד נעשה לאחרונה תוקפני והמתבגרת התורנית פרצה בבכי כי שכחתי להתקשר למנהלת שלה ולכן נענשה. כך עמדתי מול המצפון שלי ורשימת ההאשמות ההולכת ומתארכת. ייסורי המצפון היו קשים וכואבים. ועל מה? למה? הכל בגלל פרויקט שנכשל בסופו של יום ואולי הוא נכשל כי מעלתי בתפקיד האמיתי שלי כאמא?
אין לי תשובות. אני מנסה לאזן ופתאום מקנאה בסבתא שלי, שגידלה את הילדים ללא נקיפות מצפון ולא היתה צריכה שמישהו יאזן אותה.
