"שוב לא היה לנו ספורט היום", מכריזה בתי בליווי טריקת דלת עצבני. "מה קרה הפעם?", שאלתי. "עשו לכיתות ו' תרגיל חירום". "ומה היה בפעם הקודמת? תזכירי לי", חייבים הרי להראות עניין, כדי שתוכל לפרוק כעס ולהירגע. "אז הייתה לנו הרצאת אורח".
"אה, אני מבינה ואת כועסת, כי..." "כי לא חשוב להם הספורט בכלל". "למי זה, להם?" "לבית ספר", פסקה בתי בנימת תסכול. והאמת היא שהיא צודקת. זהו בדיוק הרושם ולמעשה גם המסר שמתקבל. אני לא יודעת מה קורה בבתי ספר אחרים. אני מניחה שיש ויש. יש בתי ספר בהם המחנכות מנהלות פגישות אישיות עם התלמידים בשעת ספורט ויש בתי ספר בהם באמת עוסקים בפעילות גופנית בשעה זו. ובכל זאת, באופן כללי, המסר העובר לתלמידים הוא שספורט הוא לא שיעור חשוב.
יותר מזה, כשדנים בחשיבות הספורט בבתי ספר, משום מה הדיון נסוב סביב נחיצות יצירת אלופים ונבחרת משגשגת ואז מתחילים להשוות את ישראל למדינות אחרות ולומר "לא, אנחנו לא צריכים להיגרר אחרי תרבות יצירת אלופים נוסח רוסיה" (או משהו בסגנון הזה).
ספורט חשוב לבריאות - לא שמעתם על זה?
חבר'ה, מה קורה לכם? ספורט חשוב לבריאות הגוף. מה, לא שמעתם על זה? אפילו במקורות מלמדים שיש קשר ישיר בין גוף לנפש. על פי הרמב"ם המילה בריאות הינה ראשי תיבות של המילים: "בולם רוגזו יפחית אוכלו ויגביר תנועתו" - כלומר, יעסוק בפעילות גופנית. בתור יוצאת ברית המועצות לשעבר אומר לכם שמה שלמדנו והפנמנו בשיעורי ספורט שם זו המנטרה המפורסמת: נפש בריאה בגוף בריא. זה הבסיס לכל.
אני בתור ילדה שנאתי את שיעורי ספורט (כי חוץ מריצה, לא הייתי טובה בכלום), אבל הורי ומחנכי לא וויתרו לי. שום דבר לא הציל אותי מהשיעורים האלה. לא השתתפות באולימפיאדות במתמטיקה ולא חברוּת באקדמית צעירים. "רוצה לסיים בהצטיינות? את חייבת להשקיע גם בספורט". ואתם יודעים מה? זהו הסוד האמיתי מאחורי "תרבות יצירת האלופים". לא כרזות, לא הרצאות ובוודאי לא תכניות טלוויזיה. אפילו לא "הופ - לגדול בריא". אין לי שום דבר נגד "הופ", אבל האם המטרה היא לא להרחיק את הילדים מהמסך? הידעתם - כשילדים קופצים ומרימים ידיים מול הטלוויזיה, זה לא נחשב לפעילות ספורטיבית. ואתה יכול עד מחר לספר לילד מלא סיפורים על תזונה נכונה, אבל אם לא תשים לו ירקות בצלחת, הוא לא יאכל אותם.
אני חוזרת ומדגישה - אין לי שום דבר נגד הרעיון של ערוץ "הופ". הרעיון כשלעצמו יפה, כמו כל הרעיונות האחרים במסגרתתוכנית לאומית לקידום אורח חיים פעיל ובריא, פרי יוזמה משותפת בין משרד החינוך, משרד הבריאות ומשרד התרבות והספורט. תהיתי האם באמת משרד הבריאות לא מוטרד ממה שקורה בכתלי בתי ספר.
תוסיפו שיעורי ספורט!
למי שלא יודע, אחוז הילדים שסובלים מהשמנת יתר ומעודף משקל בארץ הוא כל הזמן במגמת עליה וישראל כבר בשנת 2010 הייתה בין המדינות המובילות ב-OECD בשיעורי ההשמנה של הילדים. לא צריך להיות גם גאון כדי לגלות את הסיבות לכך. מספיק להיכנס לבית הספר או להצטרף לאחד הטיולים על מנת לראות את כמויות החטיפים שצורכים שם (לא ידעתי אפילו שמייצרים חטיפים בגודל כזה) או לצפות בשיעור ספורט (אם הוא מתקיים בכלל). ובכן, מתברר שמשרד הבריאות אכן מוטרד מכך ובשיתוף משרד החינוך ומשרד התרבות והספורט טרחו והכינו תכנית לאומית לשיפור המצב. הכל טוב ויפה. אבל ברצינות, לא היה פשוט יותר להוסיף שיעורי ספורט למערכת?
ואני לא רוצה לשמוע שאין תקציב לכך. כי אם יש תקציב לסקרים, יועצים, הקמת אתרי אינטרנט וכל השאר, על מנת להסביר לילדים את חשיבות ההזעה, צריך למצוא גם את הכסף כדי לגרום לילדים להזיע בפועל. ב"תרבות יצירת האלופים", למשל, היה נהוג לתת 4 שעות ספורט, מהן שעתיים ניתנו כשיעור כפול (לצורך ריצות ארוכות, עריכת תחרויות) ועוד שעתיים בנפרד למשחקי כדורגל, כדורסל וכדומה. כך קיבלנו את המינימום הדרוש לכל אחד במסגרת בית הספר ולא היינו צריכים להשלים שעות ספורט על ידי חוגים.
אני מממנת לילדיי (לכל אחד) פעמיים בשבוע חוגים הכוללים פעילות גופנית וזאת בהסתמך על העובדה שהם מקבלים שעתיים בשבוע במסגרת בית הספר. אז מה אני אמורה לעשות - להוסיף עוד שעות חוג? כמה אפשר לגלגל את מימון "החינוך החינם" על כתפי ההורים. מספיק! די עם ההכרזות. פשוט תעשו את מה שצריך.
