מעדיפה שיהיה אוטיסט
"הם לא רוצים אותי כי אני דפוק", הוא אמר לי. "הם חושבים שאני דפוק". איך אני יכולה להסביר לו את המצב כשאני מרגישה בדיוק כמוהו, כשאני יודעת שזה אכן המצב – אף בית ספר לא רוצה את הבן שלי אצלו. הילד כבר בן 15 ולא נמצאה עד עכשיו אפילו מורה אחת, מנהלת אחת, מפקחת אחת, פקיד אחד בעירייה – שמוכן לקבל את הילד המיוחד שלי, להכיל אותו ולעזור לו.
בני רועי הוא ילד מקסים בעל צרכים מיוחדים. לפעמים הייתי רוצה שהוא יהיה פשוט אוטיסט או בעל פיגור או ADHD או אפילו בעל הפרעה נפשית מוכרת – משהו עם שם ברור, אבל לצערי, עוד לא מצאו שם לבעיה שלו. כל מומחה מאבחן אותו אחרת ואף אחד לא יודע איך בדיוק לקרוא לזה. האבחונים האחרונים הצביעו על לקויות למידה מורכבות ומנת משכל גבולית, בתחום הפיגור הקל.
לצערי, במערכת החינוך, כשאין שם לבעיה – כנראה שאין בית ספר. בכל שנה רועי מתחיל את השנה בחוסר ידיעה. אף אחד לא יודע מה לעשות איתו. מציעים לי מסגרות שלא מתאימות לו ואני מסרבת. משכנעים אותי, מסבירים לי שזה המקום הכי טוב עבורו, שיעזרו לו, שיקבלו אותו. ואין לי ברירה – אני מסכימה, רוצה להאמין שהם יודעים, שהם מבינים, שהם מכירים את המסגרות ויוכלו לעזור לו.
ובכל שנה מחדש, מודיעים לי מאוד מהר שרועי לא מתאים למסגרת, שזה לא עובד. ומכיוון שאי אפשר להעביר ילד באמצע השנה - מחכים. בכל שנה מחכים, נותנים לו להסתובב בחוץ, לפעמים אפילו כשהוא לא שייך לשום כיתה ספציפית, לא מתאמצים, לא מלמדים אותו כלום. מחכים שהשנה תסתיים והבעיה תעבור למישהו אחר.
עוד מסגרת ועוד אחת...
כבר בכיתה א' רועי עבר שני בתי"ס. אחר כך הצליח להחזיק עד כיתה ה' באותה מסגרת. באותה תקופה, פרח, התקדם ואף זכה בתעודת הצטיינות ממנהל אגף החינוך, אבל מאז – ממש בכל שנה, עבר לבי"ס אחר, לפעמים אפילו לשני בתי"ס באותה שנה. ניסו איתו כבר כיתה קטנה בכמה בתי ספר ובכולן לא הצליחו להכיל אותו, התייאשו והחליטו להעבירו. ניסו גם בי"ס מיוחד ללקויות למידה מורכבות. כבר אחרי שבועיים הודיעו לי שהוא לא יכול להמשיך ומאז משכו שנה שלמה בלי ללמד אותו דבר, רק בהמתנה שהשנה תעבור. הצמידו לו סייעת שתרוץ אחריו וחיכו שזה ייגמר.
הציעו לי בי"ס לילדים עם בעיות נפשיות והתנגדתי, מכיוון שאין לו בעיות כאלה. אחרי חודשים של שכנועים הסכמתי, רק כדי לגלות שאף אחד בכלל לא בדק עד כמה המקום מתאים לו. אחרי שבוע כבר הודיעו לי שהוא לא ימשיך ללמוד שם בשנה הבאה. ושוב, העבירו את השנה, חיכו שזה ייגמר. בינתיים, הוא אפילו לא היה משויך לכיתה ספציפית ובוודאי שלא למד דבר.
רק מורה אחת
והשנה זה מתחיל מחדש. כמה ימים לפני תחילת שנה"ל שיבצו אותו לבי"ס אחר, גם הוא לבעלי בעיות נפשיות, אוטיזם ופיגור קל. האם אחרי שבני עבר שישה בתי ספר אליהם לא התאים – אני צריכה להאמין שהפעם העניין באמת נבדק, שהפעם נבחרה מסגרת שבאמת מתאימה לו? האם אני צריכה לתת להם להמשיך לעשות ניסויים על הבן שלי; לתת לו לחוות שוב דחייה וסילוק מעוד מסגרת שלא מוכנה להכיל אותו, מעוד מורה שלא תקבל אותו כמו שהוא, שלא תתבונן בו באמת, תראה אותו, תקשיב לו ותרצה לעזור?
במהלך השנים האחרונות ראיתי את בני הופך מילד אהוד, חברותי ומצליח בבית הספר, לילד דחוי, כועס, בודד, עצוב וחסר ביטחון, שאינו לומד ואינו מתקדם בשום תחום. אני עומדת כבר שנים, כואבת, חלשה וחסרת אונים מול מערכת חזקה של מפקחות, מנהלות ופקידים שלא רואים את הבן שלי, שמזלזלים בנו ומחכים שהבעיה הזו פשוט תעבור להיות בעיה של מישהו אחר. האם אין בעולם מורה אחת שתוכל לקבל את רועי אליה ולתת לו מקום בעולם?
תגובת משרד החינוך: המקרה מוכר ומטופל על ידי הגורמים המקצועיים והפיקוח על החינוך המיוחד מלווה באופן צמוד את הטיפול בנושא. יצוין, כי האם ביקשה לדחות את התאריך לוועדת ערר על החלטת ועדת ההשמה בנוגע לשיבוץ בנה, כדי לאפשר לה להמציא מסמכים חדשים. מאחר והתלמיד שובץ במסגרת לימודים והאם מסרבת לשלוח את בנה, הרשות המקומית והמשרד פועלים בעניין.
השמות בכתבה בדויים. הפרטים המלאים שמורים במערכת. הסיפור מתוך מכתב שנשלח השבוע לשר החינוך, הרב שי פירון.
