"שלום, אני מתקשרת בנוגע לעגלה שפרסמת", פונה אלי גברת. "כן, בבקשה" ואני פורסת בפניה את כל היתרונות והחסרונות של העגלה שברצוני למכור. "אני מבינה", עונה לי הגברת. "אבל השאלה - מה את יכולה לעשות עם המחיר?" אני מסבירה לה שגם כך הורדתי המון ופרסמתי את המחיר הכי נמוך (לפחות לפי יד 2) וכל זה על מנת שאוכל לממן לעצמי מעבר שתכננתי מעגלה לטיולון ובמהרה.

הגברת בצד השני משתתקת לרגע ואז ממשיכה בקול מתבכיין: "אבל אני מקרה מיוחד. אני אישה חרדית, אם לחמישה. כל גרוש חשוב לי. אולי תעשי משהו למעני?" דבריה נוגעים ללבי ואני מציעה שאחפש עבורה עגלה ממישהו שמעוניין לתרום. "לא, תודה", היא עונה לי. "אני רוצה עגלה יפה, ורודה, כמו שלך". תשובתה הכניסה אותי להלם. נותרתי כך, עם פה פעור, לא מסוגלת להגיב.

חמשת ילדייך שווים יותר מהשלושה שלי?

הייתי רוצה לומר לגברת הזו כמה דברים. ראשית, מי אמר שתורמים רק עגלות מכוערות? שנית, אם את סופרת כל גרוש, מה אכפת לך מהצבע של העגלה? שלישית, את לא היחידה שקשה לה ואת לא יכולה לדעת מי עונה לך בצד השני ומה מצבו הכלכלי. אלא אם כן את מאמינה שמגיעות לך זכויות יתר בשל היותך "אישה חרדית ואם לחמישה"?

ובכן, כדאי שתדעי שאין לך זכויות יתר, לפחות לא בעולם הזה. בעולם הזה יש לך את אותן הזכויות שיש לי - חילונית ואם לשלושה. ולידיעתך, גם אני נאלצת לחסוך ולוותר. זו, אגב, הפעם הראשונה שהחלטתי למכור משהו. לפני כן העברתי בין הילדים, חילקתי לחברים ולמשפחה, תרמתי לנזקקים. ויותר מזה, את אותה העגלה שכל כך אהבת, אני עצמי רכשתי דרך יד 2. כן כן, משומשת! את יודעת למה? כי אני חושבת שלשלם 4,000-5,000 ש"ח עבור עגלה שתשמש אותך לשנה וחצי - זה מטורף! בחרתי גם את העגלה וגם את הטיולון על פי שיקולים של עלות-תועלת. אני כאישה מבינה את המשיכה לדברים יפים, אבל לא על חשבון הדברים החשובים באמת ובוודאי לא על חשבון אנשים אחרים.

לא כועסת עליכם, מרחמת עליכם

האמת היא שתכננתי לכתוב השבוע על נושא אחר לחלוטין, אבל לא יכולתי שלא להיזכר באישה ההיא, שרצתה עגלה ורודה, כשקראתי אתהפוסט של מלי גרין: "איך נאכיל את חמשת ילדינו אחרי הקיצוץ בקצבאות?"

אני לא טוענת שהמדינה לא צריכה לסייע לאוכלוסיות חלשות. ברור שכן, אבל מדוע לבכות על הקצבאות? מי בכלל בזמננו (כשעגלה עולה 4,000 ש"ח) יכול להתפרנס מקצבאות או מכולל? תתמקדו בעיקר. דרשו עזרה בשילוב בשוק העבודה. אחרת זה לא נשמע טוב. זה נשמע גרוע. זה נשמע אך ורק כרצון לקבל על חשבון אחרים. הרי לכולם קצצו בקצבאות ולגדל שלושה ילדים בישראל קשה לא פחות מלגדל שישה. אז מה, הציבור החילוני בוכה? לא. מהדק את החגורה וממשיך או שיוצא להילחם, כפי שעשה לאחר עליית מחירי הקוטג'. תחשבו איזו דוגמא אתם נותנים לילדיכם כשאתם כל היום בוכים על מר גורלכם ומחפשים ממי לקבץ נדבות. אין לכם כסף - צאו לעבוד. לא מרוויחים מספיק, תסתפקו בעגלה פשוטה יותר. אני אישית לא כועסת על אנשים כמו אותה גברת. אני מרחמת על אנשים כאלה. לחיות בהרגשה של "אכלו לי, שתו לי", זה מצב נוראי. זו הרגשה שיוצרת מעגל סגור שאין דרך לצאת ממנו, חוץ מלומר בריש גלי: "הכל תלוי רק בי. אני הוא זה שאחראי על גורלי. אני ולא אף אחד אחר". אין שום דרך אחרת.

קחו למשל את העולים מברית מועצות לשעבר. רוב רובם הגיעו לארץ ללא גרוש. רבים גם לא יכלו להמשיך לעבוד במקצועם מסיבות שונות. אז מה, הרימו ידיים? בכו? לא. עבדו קשה, חסכו, קנו דירות במקומות מוזלים. וגם כעת, כשהגיעו לגילאי הפנסיה ולא מכירים להם בוותק, כמה מכם שמעו על כך? אני רואה מול עיניי את אבי, חרד מהרגע הזה של יציאה לפנסיה, מהרגע בו יצטרך להסתדר עם הסכום הפעוט שיקבל (למרות שעבד כל חייו). מה הוא עושה? ממשיך לעבוד. וגם אם תציעו לו עזרה, הוא יסרב. כי כך הוא חונך, לסמוך רק על כוחותיו.