"מלי, תפסיקי להעביד את בתך בפרך!"

לפני כשבועיים, בעיצומו של החופש הגדול, פגשתי אותה ליד מקרר החלב בחנות המכולת הצפופה. ראיתי שהיא מביטה בי באופן מוזר. נראה היה כי היא רוצה לומר לי משהו, אבל קשה לה. היא מתלבטת. "אז מה, איך שורדים את החופש הגדול, יחד עם העבודה של ההורים?" שאלתי אותה בחיוך רחב. ידעתי שהיא מתמודדת עם נעמי, בתה בת ה-15 השובבה, חברה של שירה בתי, השובבה לא פחות.

"קיצצו לנו בכל התחומים. רק בחופש הגדול לא קיצצו", היא השיבה והורידה מהמדף ממול דגני בוקר מהסוג הזול יותר.

היא בלעה את רוקה. "מלי, אני חייבת להגיד לך משהו". הנה, ידעתי. הסתיימה ההתלבטות שלה והיא רוצה לומר לי משהו שכנראה לא נעים לה לומר. ראיתי אותה מחווירה ומסמיקה קלות.

"זה בסדר, תגידי", ניסיתי לעזור לה. הרגשתי מוזר. התחושה המוזרה הפכה למוזרה עוד יותר, כששמעתי מה בפיה של אמא של נעמי.

אתם הורים נהדרים, אבל...

"תשמעי, מאוד לא נעים לי להעיר לך, כי אני יודעת שאתם הורים משקיענים ונהדרים". אופס, כבר נשמע חשוד. "אבל אתם חייבים לעשות משהו בנידון", אמרה והסתובבה מעם מדף הגבינות הלבנות.

המתח גאה ועלה. התחננתי בפניה בעיני שתגיע לפואנטה. "אני מבינה שקשה לך עם העבודה והחופשה של הילדים והמשפחה הברוכה, אבל את חייבת להבין שהבת שלך עדיין נערה ו"אמא" זה תואר שמחכה לה בהמשך הסיבוב בחיים". לא הבנתי על מה היא סחה.

והנה זה בא. "לצערי, אני עוקבת אחר השיחות של הבנות שלנו ומוכרחה לומר לך שאני נחרדת! כן, ממש נחרדת וגם כואב לי הלב, ששירה שלך, בקושי בת 15, לא יכולה לצאת לבריכה או לכל פעילות חברתית אחרת עם נעמי שלי, כי היא צריכה לעזור בבית עם כל הילדים. כאמא וגם כאחת שאכפת לה, תיזהרי. את הורסת את הילדה! תני לה ליהנות מימי הנערוּת. כמו שאמרתי לך, עוד יגיע הרגע שלה להיות אמא והיא תתמודד לבד עם מטלות הבית שלה".

עיני התעגלו בתימהון, אבל היא המשיכה: "היססתי מאוד אם לשוחח איתך, אבל החלטתי שאם נפגשנו זו ההזדמנות וחשוב שתשמעי את הדברים, כי דווקא את, שמשמשת כמודל והשראה לאמהות אחרות - לא מתאים. פשוט לא מתאים שתנהגי כך, מלי ותעבידי את הבת שלך קשה כל כך בבית".

בתי המסכנה והאומללה

חבילת פריכיות האורז שהחזקתי ביד, נשמטה ארצה. על מה היא מדברת? יכולתי לדמיין את הסיטואציה. לא קשה לצוטט לשיחות של בנות העשרה שמדלגות עם הנייד בכל הבית או רובצות על הספה ומשוחחות בקולי קולות, כדי שגם השכנים ישמעו.

"את רוצה שנלך יחד לבריכה?" שאלה נעמי. שירה, שלאחרונה לא ממש מתלהבת מנעמי, אלא משלומית, חברה אחרת, לא נענתה לרעיון. תוסיפו לכך את העובדה שבחופש הזה היא גילתה את הקסם של הרביצה בבית ובשבועות האחרונים השעה המוקדמת ביותר שהיא הואילה לקום בה מהמיטה היתה שתיים בצהריים (ואני לא מגזימה). לכן, השיבה בשלילה.

למחרת היא התעוררה בעצלתיים, התקלחה, התלבשה והסתרקה במשך שעה וחצי, בהתה במקרר עוד חצי שעה, הכינה לעצמה טוסט ואכלה אותו כשעוד שעתיים עפו ואופס, כבר הגיע הלילה.

"אמא, ככה אני רוצה את החופש שלי", היא קרצה לי בעין. הבנתי אותה. היא אחרי שנה מתישה של לימודים וחודשים של הכנה לבגרויות ובגרויות רבות עוד לפניה ודגירה של שעות מול הספרים הפתוחים נכונה לה. זו הדרך שלה להתפרק ולאגור כוח.

בנוסף, היא חיפשה דרך להתחמק מהחברוּת המחניקה שלה עם נעמי, שלאחרונה מקצינה ונעמי מחפשת כל העת טיולים, בריכות, אטרקציות והנאות. שירה לא ממש שיקרה, כי באופן כללי היא באמת חייבת לעזור בבית, אבל העזרה שלה מסתכמת בהנחת בגדיה בכביסה ובפינוי השולחן משאריות האוכל.

אמא של נעמי פרשה את זה אחרת. בעיניה, הבת שלי, האומללה, זאת שיש לה "מלא אחים ואחיות קטנים", נאלצת לוותר על מנעמי הנעורים לטובת גידול האחים והאחיות שלה ועזרה מאסיבית בבית.

מה אומר לאמא של נעמי? שהבת שלה חונקת את הבת שלי בטלפונים מנדנדים ללא הרף ומנסה לשכנע אותה לצאת ושירה, שלא נעים לה לומר "לא מתחשק לי", שולפת את "נשק" העזרה בבית?

כן, יש אצלנו עבודה מסביב לשעון

כששמעתי את השיחות ביניהן, לא תיארתי לעצמי ששירה תצטייר כשפחה של הבית, זו שנערותה נגזלת ממנה, בגלל היותה בת למשפחה ברוכה. עזבתי את אמא של נעמי מצקצקת בשפתיה וחשבתי לעצמי שהגיע הזמן לפרוש את הקלפים האמיתיים על השולחן. לא משנה כמה ילדים יש בבית, אם מדובר בשניים או בעשרה, תמיד תשמעו סיפורי זוועה על נערות או נערים שעול הבית נפל על כתפם. לעיתים זה אמיתי, אבל במקרים רבים מדובר בסיפור כיסוי לא אמיתי.

בדורות עברו, כשהילדים עבדו בשדה, סייעו בעסק המשפחתי או נרתמו לעבודת כפיים מגיל צעיר מאוד, היה מקובל שהבנות עבדו במקביל בבית, בעבודות שאינן מביישות עוזרת בית עמוסה במיוחד. היום התנאים השתנו והילדים העסוקים בריצה לחוגים או בסתם רביצה כי למדו קשה יותר ממה שאנחנו למדנו וכבר אינם מסוגלים לעזור, אפילו במשהו ממה שאנחנו, בתור ילדים, עזרנו להורים שלנו.

כל הורה שפוי יודע כי אסור לו להטיל על ילדו עומס עבודה או אחריות יתרה.

ועם כל זה שילדים אינם משאב משמעותי בתוכנית הסדר והניקיון המשפחתית, ילדים בוגרים הם כן משאב חשוב בנושא השמרטפות. אחרי שנים בהן הייתי כבולה בערבים ולמצוא בייביסיטר היה מצרך נדיר, משימה קשה, היום אני קוטפת את הפירות. אם יש לנו חתונה, אירוע או סתם מתחשק לנו לצאת לבית קפה לשעה, אחרי שהקטנים מוכנים לשינה, המתבגרים בהחלט יכולים להשגיח עליהם.

בינתיים הם משחקים, לומדים, מפטפטים עם חברים ועושים כל פעולה שהיו עושים, לו היו שמרטפים כעת אצל השכנים.